מיזם הכתיבה של הנוער בישראל
על מלחמה, אהבה ומעמד האישה • יגל ברנע בטור פרשת השבוע
השבת נקרא את פרשת כי תצא. הפרשה מתחילה
בפסוקים: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' בידך ושבית שביו". עם ישראל
יוצא למלחמה, לא משנה אם זו מלחמת רשות או מלחמת מצווה, והקב"ה עוזר לנו
במלחמה ומנווט את העניינים כך שעם ישראל מנצח ולוקח בשבי אנשים, כולל אוכלוסייה
אזרחית, ולא רק חיילים. "וראית בשבי אישה יפת תואר וחשקת בה ולקחת אותה לך
לאישה". סביר להניח שרוב, אם לא
כל הפמיניסטיות, ירצו למחוק את הפסוק הזה מהתורה. היכן נשמע כדבר הזה? כל אחד
שיראה אישה יפה וירצה אותה, ייקח אותה? איפה כבוד האישה? כבוד האדם הבסיסי?
בדיוק בשביל זה המשיכה התורה בציוויים, על
מנת להבטיח שלקיחת האישה תהיה מתוך אהבה אמיתית וכנה, ולא בגלל מבט רגעי:
"והבאת אל תוך ביתך וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה;
והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אימה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והייתה לך
לאישה". התורה מביאה סדרה של ציוויים שמטרתם להוות סוג של מבחן לאיש שלקח את
האישה מהשבי: האם הוא באמת אוהב אותה? בספר מי השילוח כתוב שאם מישהי מצאה חן
בעיני מישהו מישראל, כנראה שיש בה חן אמיתי. סדרת הפעולות שהתורה מצווה עליהם בעצם
מכערת את האישה, וכך הבעל נבחן אם הוא באמת אוהב אותה.
לפעמים, אנחנו חושבים שאנחנו אוהבים משהו/מישהו,
או מעריכים אותו רק ממבט ראשון. "אהבה ממבט ראשון" הוא מושג יפה מאוד,
אבל בחיים הוא לא כל כך שימושי. אדם שעושה הכל מהלב, מהבטן, ולא עובד עם השכל,
כנראה לא יגיע רחוק. הקב"ה ברא לנו שכל על מנת שנשתמש בו בחוכמה, נעשה איתו
דברים שיכולים רק לעזור ולא להזיק. על אחת כמה וכמה כשמדובר באישה שאותה אנחנו
רוצים: לא הכול עולה בפעם הראשונה. לפעמים צריך "לישון על הדברים",
לחשוב עליהם, ולא לפעול במהירות ובפזיזות.
שבת שלום.
קרדיט: כל הזכויות שמורות ל Dauster, מאגר ויקימדיה.