Resh - מיזם הכתיבה של הנוער בישראל
מיזם הכתיבה של הנוער בישראל
יגל ברנע
מבית שמש לירושלים
![]()
יגל ברנע על מחנה הקיץ שעבר בתנועת "בני עקיבא"
"עולים
לירושלים" - כך נכתב במודעה שחולקה לנו בסניף לקראת מחנות הקיץ. שבט
הרא"ה יצא השנה למחנה שכותרתו ותכליתו היא עלייה לירושלים. אבל איך עולים
לירושלים? איך מתכוננים? מה עושים? איפה עוברים? יומן המחנה שלי, מבית שמש
לירושלים, מסכם ארבעה ימים של טיולים, מורלים, פעולות, חברים וכיף אדיר, משולבים
במשמעות אדירה. תהנו!
יום שני בבוקר. מחכים בתחנה של היישוב להגעת האוטובוס שאמור להסיע
אותנו אל המחנה. אט-אט כל חברי השבט מתאספים, ואנחנו מתחילים להעלות זכרונות
מהמחנה שעבר ולתכנן את המחנה הנוכחי: מה נעשה, מה נאכל וכו'. לאחר שעה וחצי של
המתנה, דמותו גדולת המימדים של האוטובוס מגיחה מאחורי מבנה המזכירות, ואנחנו
ממלאים את קרביו של האוטובוס בתיקים. נסיעה קצרה, חצי שעה, ואנחנו כבר בתחילת
המסלול. תיקים על הגב, כובע על הראש, ויוצאים. בדרך מתחילים לפגוש חבר'ה מסניפים
אחרים, שאת חלקם לא ראיתי כבר שנה.
לקראת הערב, אחרי הליכה של כמה שעות, מגיעים לפתחו של היער בו נישן
הערב. המחנה הוא מחנה נודד, כך שבכל ערב ישנים במקום אחר. הסניפים האחרים מהרובע
שלנו מתחילים להגיע, ואנחנו מתאספים יחד (רובע 7 כבוד!). מה זה רובע אתם שואלים?
אז במחנות בני עקיבא משתתפים מחוזות: ירושלים, חיפה, דרום ויהודה נמצאים בסבב
הראשון של המחנות, ושרון-שומרון, דן וצפון בסבב השני. המחנה עצמו מחולק לרובעים,
כלומר 10 סניפים בערך שנמצאים תחת אחריותם של רכז ורכזת (הודיה ומתניה –
ד"ש!). עושים היכרות. נכנסים ליער, מתמקמים בקצה המאהל והולכים לעוגן, מקום
הריכוז של הרובע, שם אוכלים ארוחת ערב ומתפללים ערבית. לאחר מכן יוצאים לא"ש
לילה, בו מתמקדים בנושא הגבורה, הנושא היומי (בכל יום במחנה היה נושא אחר). אנחנו
לומדים על חיילים גיבורים, ביניהם רועי קליין ואופק בוכריס, וגם על נערים בגילנו,
כמו גיל-עד שער. עייפים מהיום הראשון אנחנו מזדחלים לשק"שים ונרדמים.
לא עוצרים באמצע עלייה
בוקר היום השני. השכמה מוקדמת ב-6:30. תפילת שחרית, ארוחת בוקר והעמסת
תיקים על המשאית. פותחים את היום והנה אנחנו כבר מתחילים את המסלול. מהיום אנחנו
פועלים כרובע: הולכים במסלול ואוכלים (לא באותו זמן) עם הרובע. כבר מעכשיו
המדריכים מכינים אותנו לעלייה הגדולה בסופו של המסלול, אבל כמו שידוע, "עם
הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". עוצרים לפעולה של אחד המדריכים, בנושא היומי,
"אני".
המסלול קצת קשה, וחלק מהחניכים והחניכות מתחילים לעצור לעיתים תכופות.
פה מגיע לידי ביטוי הנושא של אתמול: הגבורה. אנשים עוזרים לחבריהם, סוחבים תיקים,
נותנים מים למי שחסר לו, והערבות ההדדית בשיאה.
אנחנו מגיעים לנקודת ההתחלה של העלייה, ונושאים עיניים לראש ההר עליו
אנחנו אמורים לטפס. לא פשוט. עוצרים לארוחת צהריים, וכשמגיע המיכל הנייד של המים,
או בשמו המקוצר "העוקב", עשרות אנשים מסתערים עליו וממלאים את הבקבוקים
והשלוקרים. עד שאני מצליח להגיע עוברות דקות ארוכות, אבל בסופו של דבר הצלחתי
במשימה.
מתחילים בטיפוס. שתי בנות מהשבט מתחילות להישבר, ואני וחבר מרימים
אותן, לוקחים להן את התיק ודוחפים למעלה. אסור לעצור באמצע עלייה, גם אם היא מאוד
קשה. זהו מסר ראשון שהפנמתי: לא משנה כמה העלייה קשה, לא עוצרים, תמיד חייבים
להרים מבט ולהמשיך.
בסיום הטיפוס אנחנו מגיעים ומתמקמים בצל. כמה חבר'ה יורדים שוב למטה,
לעזור לאלה שקשה להם. המראה הזה של אנשים שמוכנים לטפס שוב את העלייה או את חלקה,
רק בשביל שגם חבריהם יסיימו אותה, הוא מראה שמחמם את הלב. עוד עלייה קטנה ואנחנו
כבר ביער. ארוחת ערב, תפילת ערבית ופעילות לילה מסיימים את היום הזה, ואנחנו פונים
למלא את המאגרים לקראת היום הבא.
גן עדן ושירי ירושלים
בוקר היום השלישי. היער צופה כבר על פאתי ירושלים, בית החולים הדסה.
אנחנו מתחילים ללכת על ציר המעיינות, שנמצא ביער שנשרף לאחרונה בגל ההצתות שהיה
בירושלים. הלב כואב כשרואים את המסלול הנפלא הזה, שטיילתי בו כבר פעמיים בעבר,
שחור משחור. המעיינות הרבים שפזורים בו מצליחים ולו במעט לשקם את המראה.
מתקרבים לירושלים, ממש חולפים על פניה. אבל לפי האמור, "ארץ
ישראל נקנית בייסורים". אנחנו מסובבים אותה מכל צדדיה, וכך אנחנו רק מעיפים
מבט לכיוון בית החולים הדסה ומיד פונים אחורה, לכיוון העלייה הרצחנית של הסטף. 371
מדרגות כבשנו ברגלינו, עד שטיפסנו עד למעיין. 371 מדרגות שבהן נשברו אנשים לא פעם
ולא פעמיים, ולמרות זאת הם המשיכו לעלות. למה? כי כבר ראינו את ירושלים! אנחנו
קרובים!
אחרי ארוחת צהריים, אנחנו ממשיכים בטיפוס לעבר אחד הצמתים, ובחציית
הכביש, כשרכבים פרטיים עומדים ונותנים לנו לעבור, אנחנו מתחילים בשירה אדירה:
"אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים. נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים.
ובתרדמת אילן ואבן, שבויה בחלומה העיר אשר בדד יושבת, ובליבה חומה", וכאן
הגברנו את הקול: "ירושלים של זהב, ושל נחושת ושל אור, הלא לכל שירייך אני
כינור!". המבטים שננעצים בנו משמשות המכוניות נותנים לנו כוח ואנחנו ממשיכים
ללכת ולשיר שירי ירושלים, שירי עידוד. התקופה של המלחמה לא ממש מרימה את מצב הרוח,
אבל אנחנו כן.
בסיום הליכה מטורפת וארוכה, באחת העצירות, כשכולם כבר מותשים, הרכזים
מבטיחים לנו: "היער שישנים בו היום הוא גן עדן!". בלית ברירה ממשיכים
ללכת. עוד עלייה, עוד הליכה. בסיומה של ירידה אנחנו חוצים את הכביש ונכנסים בשעריו
של היער: אמנם לא גן עדן, אבל בהחלט שיפור לעומת היערות של הלילות הקודמים. מדשאות
ירוקות ושבילים מרוצפים שאותם חוצה נחל מקדמים את פנינו. אנחנו מארגנים את הציוד
וברקע כבר נשמעים קולותיו של משחק "אחד נגד מאה" שהביאו לנו. עוד יום
מעייף מסתיים לו, אבל בהחלט עם חיוך על הפנים: מחר מגיעים לירושלים!
מאמץ אחרון לפני ירושלים
השכמה אחרונה. הרכזים מסתובבים בהתלהבות ברחבי המאהל ומעירים אותנו בקריאות:
"היום עולים לירושלים!". חולצות התנועה מחולקות לחניכים, מארגנים את
התיק בפעם האחרונה, תפילת שחרית אחרונה, ויוצאים.
כיאה למסלול שמטרתו עלייה לירושלים, רוב היום עובר בטיפוס. מהמאהל
אנחנו לוקחים דגלי ישראל ואת דגלי התנועה ושמים על התיק בגאווה. אנחנו עולים מעין
חמד, שם ישנו, לכיוון מבשרת ציון. אחרי הטיפוס הראשון לפסגת ההר עליו יושבת מבשרת,
אנחנו צופים לכיוון הר הרצל, נקודת הסיום. התצפית הזאת נותנת כוח להמשיך. אחרי 38
קילומטר ברגל, רואים כבר את נקודת הסיום! יורדים לעמק שבין מבשרת לירושלים,
המוסקובייה (כנסייה רוסית שמצופה בזהב) נראית מעלינו, ועוצרים רגע, לפני העלייה
האחרונה.
כבר אין לנו כוח ללכת. הרגליים כואבות וכולם נסחבים. אבל המראה הזה של
העיר מעלינו, בשילוב השירה הבלתי פוסקת, הוא מעיין אנרגיה שללא ספק מחזיק אותנו על
הרגליים. ושוב מתחילים בטיפוס, הפעם להר הרצל. אחרי עלייה ארוכה, שמתישה את רוב
הכוחות שלנו, אנחנו עוצרים בפעם האחרונה לפני ירושלים. הר הרצל כבר מעלינו, פאתי
ירושלים מהצד השני, ואנחנו ממלאים את הבקבוקים שהתרוקנו ויוצאים לדרך, בפעם
האחרונה, לירושלים.
אחת הרכזות עומדת למעלה ומצלמת אותנו. אנחנו שרים בעצמה את כל השירים
של ירושלים. ההתרגשות מתחילה לפעום בלב. ההרגשה הזו, שאתה עולה לירושלים אחרי
ארבעה ימים של הליכה ברגל, ואתה נושא איתך דגל ישראל, שהוא הגאווה הכי גדולה שיש,
בלתי ניתנת לתיאור. אני לא חושב שאי פעם אצליח לתאר אותה במילים.
זהו!! סיימנו! 48 קילומטרים ברגל, רובם בעלייה, מאחורינו. אנחנו
בירושלים! התרגשות אדירה. זכינו לעלות לירושלים, עיר הבירה. העיר שדורות חלמו
עליה. הודיה מעמידה אותנו מסביבה ומקריאה קטע של אלירז פרץ, ששכל את אחיו בלבנון
ונהרג גם הוא בעזה. ההתרגשות גוברת. האוטובוסים מסיעים אותנו מרחק קצר ביותר, עד
לטיילת ארמון הנציב. לאורך כל הנסיעה אני מציב את דגל ישראל בחלון. גאווה
אינסופית.
מפקד סיום מול הר הבית. אני מריץ בראש את כל מה שעברתי בארבעת הימים
האחרונים, ולא מאמין. כל כך הרבה חוויות, מראות, נופים, אנשים, רגשות. ועכשיו
אנחנו עומדים מול הר הבית, המקום המקודש ליהדות, אחרי שעלינו לירושלים במאמץ רב.
מזכ"ל התנועה, דני הירשברג, עולה לדבר, ומייד אחריו אנחנו שרים את
"ירושלים של זהב", השיר שליווה אותנו לאורך כל המחנה. שירה אדירה שעולה
מ-1,500 גרונות מרעידה את הלב, ונותנת תחושת שייכות, אבל בעיקר תחושת גאווה על
ההשתייכות שלי לעם ולתנועה הזאת. המנון התנועה "יד אחים",
"התקווה" ו"אני מאמין" חותמים את המפקד והמחנה.
זהו, נפרדים. מצטלמים, אומרים שלום, מחליפים מספרים, ונפרדים. אחרי
ארבעה ימים עמוסים, מרתקים, משמעותיים, ערכיים ומלאי חוויות, חוזרים הביתה. לא
אחרי שעליתי לירושלים.
קרדיט צילום (לפי סדר הופעת התמונות): נטע ספיר, אופיר יערי, יעל חלמיש, תמר בן חיים.
הצג אתר רגיל
