Resh - מיזם הכתיבה של הנוער בישראל
מיזם הכתיבה של הנוער בישראל
ליאור ויינר
שמור על הזין שלך
![]()
ליאור ויינר חזר ממצעד השרמוטות עם רשמים ומסקנות.
יום שישי, השעה 11,
אני הולך לכיוון כיכר רבין. כבר מצומת אבן גבירול-שדרות בן גוריון ניתן היה לשמוע
את ההתקהלות: את שיחות האנשים, התופים, וצעקות של סיסמאות דרך מגפונים רועשים.
כשדורכים בכיכר כבר אפשר לראות אותם. קהל חזק, רועש, אמיץ ובטוח. מנופפים בשלטים,
קוראים בקולי קולות או מסבירים לאנשים התוהים סביב – ממראה כזה לא ניתן היה
להתעלם. נשים חזקות ועוצמתיות, וגברים שמבינים את המצוקה ובאים לשנות.
"השרמוטות" ועוזריהן.
ביום שישי האחרון
התקיימה בתל אביב "צעדת השרמוטות" בשנה השלישית ברציפות. ולמקרה שעוד לא
שמעתם עליה:
צעדת השרמוטות ("SlutWalk")
היא צעדת מחאה נגד תרבות האונס – אותה תופעה חברתית שמצדיקה הטרדה ואלימות מינית. עיקרה
הוא שכאשר נשים מתלבשות באופן חשוף מעט, הן יותר פגיעות לאונס ולכן אינן צריכות
להיות לבושות כך. התופעה נותנת לגיטימציה לאלימות מינית בטענה שנשים הלבושות באופן
חושפני עושות זאת בשביל תשומת לב, והן בעצם "מבקשות את זה", או בקיצור –
שרמוטות.
צעדת השרמוטות החלה בעיר
טורונטו שבקנדה בשנת 2011 לאחר שהרצה קצין משטרה בבית הספר למשפטים באוניברסיטה
שבעיר, ואמר "נאמר
לי שאני לא אמור להגיד זאת, אבל נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות כדי שלא יהפכו
לקורבנות של אלימות מינית". הערה
זו התסיסה את הנשים בקהל שהחליטו לפתוח במחאה. הן בחרו בכוונה להשתמש במילה
"שרמוטה", בדיוק כפי שהוא השתמש בה, כדי להציג את הביזיון בחברה שמגדירה
נשים כשרמוטות מפני שהן נפגעות אלימות מינית. כחודשיים בלבד לאחר מכן, התאספו
כ-3,000 נשים וגברים וצעדו לעבר תחנת המשטרה.
הזכויות שמורות לאתר torontosun.com
בחזרה לארצנו הקטנטונת.
שנה לאחר מכן, ב-2012, הגיעה צעדת השרמוטות גם לתל אביב, ואחריה נערכו צעדות גם
בחיפה, ירושלים ובאר שבע. מאז, בשנה השלישית ברציפות, מתקיימות הצעדות בכל ארבע
הערים.
הצעדה בתל אביב
שהתקיימה השנה הייתה הראשונה שלי. בפעם הראשונה חוויות במו עיניי את השלטים, את
הצעקות, את הרעשים ואת הסיפורים. קבוצה של מעל 500 נשים וגברים בתהלוכה צבעונית,
חיה, רועשת אך גם דיכאונית, שחורה, מרירה וכואבת. וכך היא חייבת להיות. כולנו
היינו שם כדי להילחם בריקבון החברתי שנקרא תרבות האונס.
הייתי בצעדה יחד עם
מדריכותיי בתנועה (על תנועת תרבות כבר קראתם?). אנו לא לקחנו חלק ברעש ובצעקת
הסיסמאות, כמו רבים אחרים – פשוט הלכנו. הלכנו כדי להביע תמיכה, כדי לחוות את
המחאה, וכדי לקחת חלק בהסברת האירוע והבעיה. המדריכות נטו לשאול אותי לעיתים
תכופות בדאגה אם אני בסדר עם כל המתרחש סביבנו. שאלה לגיטימית, אני מוכרח לציין.
המחאה הייתה אלימה בצורה מסוימת, לא באלימות פיזית ובתגרות, אלא בהווי המפגינים.
הרבה אנשים מתלבשים באופן חשוף במיוחד, לרוב עם כיתוב על גופם, כדי להדגיש את מטרת
המחאה וכדי להדגים את תרבות האונס, והמראות יכולים ליצור מצבים לא כל כך נעימים.
איני מגנה את הסגנון, אם ישנם אנשים המאמינים כי זו הדרך למחות בצעדה, אני מכבד
זאת. אך זה מקשה לעיתים על הסובבים. לכן כל מספר דקות הייתי צריך לחייך אל המדריכה
(כל פעם אחת אחרת) ולהגיד לה "אל תדאגי, אני בסדר". (אל תחשבו ואפילו
לרגע שהפריעה לי דאגתן. אני מעריך מאוד את האכפתיות וחולה עליהן באופן כללי).
יש אנשים הטוענים כי
השימוש במילה "שרמוטות" אינו יאה למחאה, מביש אותה ומוזיל מערכה בטענה שהמילה יוצרת
פרובוקציות מיותרות ואינה תורמת למחאה עצמה. אך לדעתי השימוש בה הוא נחוץ. מעבר
לעובדה שזו המילה עצמה בה השתמש השוטר לתיאור המצב ("slut"),
כך בדיוק נתפסות הנשים בעיני החברה כיום. החברה אכן רואה נשים שהיו קורבנות
לאלימות מינית שנתקפו כאשר לבשו בגדים קצרים או היו שיכורות, כשרמוטות. וגינוי
הקורבנות הוא מעשה שלא יעלה על הדעת. נוסף על כך, השם אכן פרובוקטיבי – וטוב שכך.
כאשר דיברתי עם חברים וסיפרתי להם שהייתי ב"צעדת השרמוטות" הם הגיבו
בתמיהה לשם המוזר וביקשו ממני להסביר תוך כדי מתן תשומת לב מלאה למוצא פי. אם
הייתי אומר להם שהייתי ב"צעדת מחאה נגד תרבות האונס" תגובתם הייתה
מנומנמת וחסרת-סקרנות לעומת המקרה הראשון. וזו דוגמה אחת מיני רבות מדוע יש צורך
לעיתים בפרובוקציות.
לכתוב על הצעדה
שהתקיימה, ועל נושא תרבות האונס בכלל, זו משימה קשה. לא משנה איזה משפט כתבתי או
איזה משפט ארצה לכתוב, אף מילה לא מצליחה להביע את עוצמת הדבר. אף משפט לא יצליח
להעביר את הכוח שהייתה למחאה בעיניי, את ההשפעה השלילית של תרבות האונס על החברה
שלנו, או את הכאב שחוות הנשים שאלה החיים שלהן לא רק יום אחד בצעקות ברחוב, אלא גם
כל 364 הימים הנותרים בשנה.
אני מקווה שהצלחתם
להבין את המסר שאני מנסה נואשות להעביר. אני מקווה שהבנתם שצריך לקיים את הצעדות,
שתחליטו שאתם רוצים ללכת לשאר הצעדות בארץ, ומקווה לפגוש אתכם בצעדה בתל אביב שנה
הבאה. במחשבה שנייה, אני מקווה לא לפגוש אתכם ב-2015. אני רוצה להאמין ששנה הבאה
כבר לא תהיה צעדה, כבר לא יהיה כאב רב של מספר עצום של נשים בארץ ובעולם, וכבר לא
יהיה צורך לנסות להעיר ולפקוח את עיני כל האנשים שאינם מבינים את חומרת המצב.
הצג אתר רגיל
