מיזם הכתיבה של הנוער בישראל
שיר מאת ליאור ויינר בהשראת "שיר על מצוקה שכונתית" של טיפקס
זה שיר
על שיגעון חברתי
של לצבוע קיר
ולקרוא לזה צדק,
לעטוף בסרט ורוד
את המציאות השחורה.
זה רעיון
משונה וסר טעם
לבוא למקופחים
לזרוק שקל
וללטף את ראשם
ואז לומר
שאתה מרחם על המסכנים
מתנגד לקיפוח
ונלחם לשוויון.
אבל למה בעצם?
זה כיף לחכות
לטיל הבא
כשאתה יודע שמחכה לך
מקלט ורוד ונוצץ
עם ציורים של בובספוג
ופו הדוב.
טוב אולי לא כיף,
אבל בהחלט יותר נעים
להיכנס למתנ"ס המתפורר
עם פרחים אדומים ליד הדלת
שמכסים את כתמי השתן
שהשאירה המדינה.
ומה זאת אשמתך בכלל?
זה לא בגללך
ואתה לא אמור לדאוג לזה
ושיגידו תודה
שאתה בא לעזור
ותורם לנזקקים
כי צדקה זה חשוב
ועוזר בערך
כמו פלסטר לפצוע ירי.
אז איזה מזל
שאתה שם כדי
לצבוע ולשתול
או לתרום קצת כסף
לעוף לשבת
כי בלי אנשים
טובים כמוך
בני אדם עם לב זהב
אולי מישהו
אי שם
למעלה או למטה
במקום כלשהו בהיררכיה
היה צריך באמת
לעשות משהו.
זה שיר
על ניסיון נואש
לעשות משהו
אמיתי
ולא רק לצבוע קיר
ולשים איזה פלסטר.
זה שיר
על חוסר אונים
ושאלה להבין
איך ומה
לעזאזל אני מנסה לעשות.
קרדיט צילום: מקלט בשדרות, מאגר ויקימדיה.