מה לא נאמר על הסרט המיוחד והמופתי "התבגרות"? הנה דבר הביקורת של שני קיניסו
22:11 (09/09/14) שני קיניסו

נראה שלכתוב ביקורת על סרט כמו "התבגרות" הוא דבר בלתי אפשרי - כמו הדבר הגדול והמסתורי הזה שנקרא החיים וההתבגרות, אותם דברים שצריכים לחוות על בשרם - כך גם הסרט הזה, שביציאה ממנו אתה מרגיש כמישהו עם ראיית עולם חדשה, ותפיסה שונה לחלוטין על החיים, קיומם ומהותם ותפיסת הדברים בעולם הפיזי שאינו הסרט - או שמא כן? (ועל כך בהמשך). אני מודיע מראש שהביקורת הזאת הולכת להיות שונה במקצת; אם בכל סרט שכתבתי עליו ביקורת או כל דבר אחר עד היום, הצלחתי לנסח במילים - ואני מקווה שגם במדויק - את התמורות הרגשיות שהוא חולל בי, וכמובן את מהותו הקולנועית בכל מובן - במקרה הזה אני חושב שעדיין לא אצליח לנסח במילים ובאופן מדויק את השפעתו הרגשית עליי. ביקורות קולנוע נוספות:"שומרי הגלקסיה": חובה לכל גיק?"שושנה חלוץ מרכזי": גול עצמי מושלם"אפס ביחסי אנוש": הצדע לטליה"בלתי נשכחים" את סיפור ההפקה של הסרט כולם מכירים: הבמאי המצוין ריצ'רד לינקלייטר, ככול הנראה אחד הבמאים המעניינים והייחודיים ביותר שפועלים בקולנוע המיינסטרמי, החל לצלם את הסרט ב2002 כשלתפקיד הראשי של הילד בסרט, מייסון, הוא ליהק את אלר קולטריין, בן שש בתחילת הצילומים. לתפקיד האם הוא ליהק את פטרישיה ארקט ולתפקיד האב את איתן הוק. לתפקיד האחות הוא ליהק את בתו, וכך התחילו הצילומים לסרט במשך מספר ימים ונפסקו. כך זה נמשך במשך 12 שנה, כשכל פעם לינקלייטר כותב את ההתפתחויות בעלילה חודשים ספורים לפני תחילת ימי הצילומים בקיץ. וכך קורה שדמותו של מייסון חווה את ההתבגרות שלה מולנו - ממש ב"זמן אמת" (וגם על כך בהמשך). כאמור, "התבגרות" הוא סרט שמראה ממש את ה"חיים עצמם"- רוב הסצינות מתחילות או נקטעות לפני או אחרי השיא המתבקש (ומהבחינה הזאת, ומבחינות רבות נוספות - הסרט מזכיר גם את יצירות המופת של יאסוז'ירו אוזו), וסצינות רבות פשוט מראות את שגרת החיים והתפתחותו של מייסון: אלו סצינות שמציגות את הדברים היום-יומיים הפשוטים ביותר, אך בסופו של דבר, במידת מה, הם גם המסתוריים והמעצבים ביותר. בחירת הרגעים הכאילו-אגביים האלו היא ניסיון להעתיק את החיים עצמם לקולנוע על מסתוריותם, אך בעיקר שרירותם הנשלטת והבלתי־נשלטת כאחת - התפיסה של לינקלייטר של אותם רגעים לכאורה כל כך קטנים, אך כל כך מעצבים של רבים, היא כמעט דוקומנטרית - ובמידה מסוימת הוא אכן כזה - גם מהבחינה שהגיבור, ובכלל כל שחקני הסרט, מתבגרים ומשתנים מול עינינו, וכמו בחיים עצמם משתנים ללא הרף. אך מעל הכל, "התבגרות" הוא סרט על זמן וזיכרון. למען האמת, זה סרט שמתפקד כמו הזיכרון האנושי עצמו, ואף מנסה בדרכו הצנועה והמינורית לגבור עליו. אנו רואים את הדמויות, השחקנים והשנים בסרט חולפים מול פנינו, וגם את המציאות הקולנועית והממשית (והמעבר בזמנים בין השנים בא לידי ביטוי באמצעות המוזיקה, האירועים הפוליטיים, החפצים השונים וכו'), שתי מציאויות שאנו לא יודעים איך הן עומדים להתהוות מבחינה ממשית ותודעתית, ואיך יעצבו את המשך חיינו. כך גם התסריט והבימוי הטרחניים לעיתים רחוקות של לינקלייטר מנסים להיות "החיים עצמם", דבר שכאמור כבר בא לידי ביטוי בסרטיו המוקדמים של לינקלייטר: בין אם בטרילוגיית "לפני" שלו, ובין אם בסרטיו המוקדמים ביותר שהמפורסם שבהם הוא "טריפ נעורים"-, שמתרחש כולו בלילה של סיום התיכון בעיירה קטנה בטקסס. וכאן, לינקלייטר מעצב את הסרט באופן מבריק בדיוק בצורה הזאת: הוא מצליח לתרגם, לרוב בהצלחה, לשפה הקולנועית - הן מבחינה נרטיבית והן מבחינה ויזואלית- אסתטית - את החמקמקות של ההתבגרות. התנועה היא מהות הקולנוע, בין אם זאת התנועה הפיזית שנתפסת על סרט הצילום, בין אם זאת התנועה של הזזת המצלמה, אך היא מכילה גם את התנועות הנפשיות והתודעתיות שחלות בגיבורי ונושאי הסרט. השחקנים בסרט נהדרים, אך אין ספק שאת ההצגה גונבת דמותה של האם בגילומה הראוי לאוסקר של פטרישיה ארקט, ולורליי לינקלייטר (בתו של הבמאי) שמשחקת בהצלחה מעוררת הפתעה והתפעלות את האחות. שבחים מגיעים גם לעורכת הקבועה של לינלייטר, סנדרה אדיר, שעם עריכה מינימליסטית אבל אפקטיבית וחכמה ביותר מותחת וחותכת בין זיכרון לזיכרון, בין שנה לשנה ובין פיסת חיים אחת לאחרת - עריכה שכאילו חוקרת ואף מנסה לעצב את גבולות הזמן בכלל והקולנועי בפרט, וכמובן את הזיכרון האנושי. אין לי ספק שהתגובה הרגשית וההיסחפות שלי לתוך הסרט הזה גם נובעת מהסיבה שסיימתי י"ב לפני חודשים בודדים, ואני באותו גיל של הגיבור/שחקן ועוברים עליי אותם הדברים בדיוק. בתקופה האחרונה אני מנסה לנסח או לפחות למצוא סוג של ניסוח לכל תהליך ההתבגרות שעברתי, ו"התבגרות" ניסח את זה באופן המדויק, המרטיט והחמקמק ביותר. "התבגרות" הוא ללא כל צל של ספק מאורע קולנועי חד פעמי, שחווית הצפייה שלי במהלכו הייתה אחת מהמסעירות והסוחפות שחוויתי השנה. זהו סרט שרגשותיי געו בי במהלכו, ואם להיות כן - הרגשתי בו דברים שחשבתי שלא ארגיש יותר בזמן הקרוב. "התבגרות" הוא אחד מהסרטים הטובים של השנה. לכו לצפות בו כמה שיותר מהר. קרדיט תמונה: יח"צ