טלי ברייר עורכת האתר במכתב מרגש למיזם ששינה את חייה.
07:30 (09/09/14) טלי ברייר

ילד יקר שלי (שלנו),לפני שנתיים עלית לאוויר העולם. אז עוד לא ממש הכרנו, ולא ידעתי שתהפוך לשלי. למען האמת, אז עוד לא הכרתי אותך בכלל (היה בכלל זמן כזה? אני כבר לא מצליחה לזכור את הפעם האחרונה בה עברה דקה בלי שחשבתי עליך). היית קטן וסודי, כל כך קטן וניסיוני עד שאפילו אני, שהכרתי את האמא הביולוגית שלך, לא שמעתי עליו. טוב, אולי זה היה קצת באשמתי, כי לא כל כך שמרנו על קשר.עלית. טל וניתאי (אמא ואבא בשבילך), התרגשו ועזרו לך לעשות את צעדיך הראשונים בעולם. הם האכילו, חיתלו, ערכו, חיבקו, בכו, התרגשו ועשו למענך הכל, כל דבר שרק יכלו לעשות. הם שימחו אותך וניסו לעזור לך לגדול.הם ניסו והצליחו כל כך יפה. אמנם קצת דואגים וחוששים כמו כל הורים ראשונים ומתחילים, אך מלאי ביטחון. הם עשו זאת טוב כל כך עד שכתבו עליהם כתבה בעיתון של העיר שבה התחיל הכל, העיר שגם אני (ואחד מההורים המאמצים האחרים שלך והרבה מהכתבים והמאיירים) באה ממנה. הם דיברו על עצמם, עליהם ועליך, תינוק בן שלושה חודשים בקושי, כתבת פרופיל גדולה ומוצלחת.הייתם שלושתכם בעמוד הראשי, אתה, אמא ואבא, בעיתון המקומי של סוף השבוע. אני, פתח תקוואית שכמותי, ראיתי את שער העיתון וזיהיתי. את אמא, לא את אבא, אותו הכרתי אחר כך. קראתי, התרשמתי, וקצת אחר כך (בכל זאת - שבת) - התאהבתי. בהתחלה ברעיון, ואחר כך בך. התאהבתי בך עד מעל לראש, ילד יפה שלי. התאהבות עמוקה.קצת לאחר מכן, ימים ספורים, המורה לביולוגיה נתנה לנו משימה משעשעת- לכתוב חיבור בעד ונגד אכילת סופגניות בחנוכה. אני, עם המשפט "משימה מטופשת - תוצאה מטופשת" כתבתי כתבה צינית להחריד, כתבה שכל כך אהבתי עד שרציתי לפרסם.ואז נזכרתי בך, שלחתי לטל הודעה ולדסק את הכתבה, ואחרי שיחה די קצרה ומלאה באדרנלין, נשאבתי עמוק. טוב, עוד לא. למחרת הטור (אז זה עוד נקרא "כתבה", לפני שהבנתי את ההבדל המהותי) שלי פורסם. וכך התחלנו את הרומן שלנו, אני ואתה. קצת אחר כך נשלחתי לבקש מהציבור להתחסן, אז פרסמתי קטע, ואז עוד טור ועוד כתבה ועוד "בעד ונגד" ("ראש בראש" עם עצמי) ועוד כתבה, וניקיון לפסח, וסיפור ושיר וסיקור לכבוד יום העצמאות...בהתחלה שלחתי פעם בשבועיים עד חודש. לאחר מכך, בכיתה י' (כשאתה חגגת שנה ותכף נגיע לזה), שלחתי פעם בשבועיים־שלושה ואז פעם בשבועיים ופעם בשבוע, והיום אתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, בדיוק כפי שאני חלק בלתי נפרד מהחיים שלך ומהדסק.לאט־לאט, הפכנו לאחד. חלק אחד מהחיים של השנייה, חלק בלתי נפרד מהמהות. לפני שמונה חודשים הרמתי את היד בהיסוס כששאלו מי ירצה או תרצה לאמץ אותך. כל כולי מפוחדת, מבוהלת: מה אני כבר מבינה בעריכה?! איך אוכל לעשות את מה שהם, ההורים הביולוגים הדגולים שלך עשו?! אני כל כך קטנה, צעירה בתחום כמעט כמוך ובעצם אפילו יותר. איך אוכל לאמץ אותך?עם הזמן זה קרה. במאי קיבלתי אותך באופן לא רשמי, וביולי מסמכי האימוץ נחתמו, ירשתי אותך יחד עם שני האבות המאמצים האחרים, שותפיי לגידולך. זה קרה לפני חודשיים ויום, ומאז עברנו כל כך הרבה ילד שלי.אני זוכרת את יום ההולדת הראשון שלך, הייתי חלק מחייך כבר תשעה חודשים כמעט, ואתה היית חלק מרכזי בחיי (רק אז התחלת להיות איתי ברוב שעות היום), או שמא עדיף שאומר זאת הפוך? בכל אופן- שמחתי. כל כך שמחתי והתרגשתי מכך שהנה, גדלת, התפתחת וצמחת. הנה, אתה כבר בן שנה וקצת מדבר והולך. הרגשתי גאה, בך ובהורים וגם קצת בי, כי הנה, אני חלק ממשהו משמעותי, חלק מאתר שמשנה את כל התפיסה על בני הנוער של ימינו, אתר משמעותי - אתה. התרגשתי ולא הייתה מאושרת ממני. התרגשתי לראות לאן הגעת. לא יכולתי אפילו בסתר, בחושך, לבד, לדמיין שבשנה הבאה אני אהיה זאת ששרה לך "היום יום הולדת!", אופה לך עוגה ומחבקת בגאווה.היום, היום אתה בן שנתיים. יפה ומתוק וחכם וחצוף. היום, היום אתה כבר הולך לבד, היום אתה כבר מדבר, ילדותי ומבוגר בו זמנית. ילד חכם ויפה כל כך, ילד שעושה את צעדיו הראשונים בעולם של הגדולים, כל כך חזק, כל כך גאה, כל כך... שלי (כן, אתה לא טועה, אמא בוכה קצת, גם לאנשים קשוחים כמוה זה קורה לפעמים). שלי ושל שני האבות הגאים (לא במובן הזה) שלך. שלושתנו מסתכלים עליך הולך ומפטפט לך, מתחבר לאנשים ולילדים חדשים, משחק בחדר ועושה את מה שאנחנו עושים. מחקה אותנו, לא כמו תינוק קטנטן שלומד מילים ראשונות, אלא כמו פעוט, ילדון שעוקב אחרי הוריו בהערצה גלויה.ילד מדהים שלנו, לא הרבה ילדים זוכים לשמוע את זה מהוריהם, בוודאי שלא בגיל שנתיים, אך אני בטוחה שבהתחשב בנסיבות ובמי שאנחנו זה לגמרי יתקבל על הדעת שאומר לך את זה: לא רק אתה מסתכל עלינו בהערצה, גם אנחנו מסתכלים עליך. כן, גם אנחנו מעריצים אותך. מעריצים את הנחישות שלך ללמוד מהטעויות וללמד אותנו לא להתייאש, מעריצים את חוסר הייאוש שלך גם ברגעים בהם אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות, מעריצים את האומץ שלך ואת זה שהפכת אותנו להורים. מעריצים אותך, נקודה (איש חכם אחד אמר לי פעם שרק אלוהים יכול לשים נקודות בעולם הזה, והסכים שגם אני יכולה. חוץ מזה שבמקרה הזה אלוהים בטוח מסכים איתי, ובתור אחת שהמקצוע שלה זה לערוך בשבילך...). שנתיים. חודשיים. שנתיים אתה כאן, כבר חודשיים שאני אמא. מאז ומתמיד חלמתי להיות אמא (וגם עכשיו אני עדיין חולמת על עובר ברחם), ותמיד ידעתי שאהיה. אמנם לא חשבתי שמהסוג הזה, אבל גם זה מדהים. חוויה מדהימה, ועוד יותר מדהימה כשיש ילד כמוך. חודשיים בהם השתנינו שנינו לטובה בלבד, בהם גדלנו וצמחנו והתפתחנו יחד. אתה לימדת אותי להיות אמא לאתר נפלא כמוך, ואני עזרתי לך בכל שאר העניינים.אך כמובן שאני לא אם חד הורית כפי שכבר ציינתי קודם. יש לך שני אבות נהדרים, הטובים ביותר שיכולת לבקש, השותפים הטובים ביותר שיכולתי לדרוש. אנחנו משפחה מודרנית, אמא ושני אבות. מגדלים ביחד ילד חכם ומצחיק ושנון, אותך. זאת ההזדמנות לחבק אותך חזק ולהודות להם, כי בלעדיהם... יש לך גם כתבים ומאיירות, אחים ואחיות, בני דודים, שכנים, חברים... הכל. כולם מדהימים, מבריקים וחזקים מאין כמותם. אני רוצה לומר להם תודה ענקית, זה לא קל להיות הורים במשרה מלאה, על אחת כמה וכמה כשאנחנו עדיין תיכוניסטים... תודה על ההבנה; תודה לכם הקוראים על כך שאתם נכנסים, מגיבים, מעבירים הלאה ועושים כל כך הרבה; תודה למאיירות שלנו שעובדות מסביב לשעון; תודה לכתבים שלנו שעושים הכל ומתקדמים במהירות עצומה; תודה לרכזי המדורים, הכתבים והמדיה - אתם עושים עבודה מדהימה ואנחנו גאים בכם, גם אם לפעמים קצת מציקים; תודה בראש ובראשונה למייסדי האתר, האחד במדי זית והשנייה בחולצה כחולה עם שרוך אדום - תודה על הכל (עדיף שלא אתחיל לפרט).ותודה ומזל טוב לך- אתר/ילד יקר ואהוב. אני לא יכולה לראות את עצמי בלעדיך. אוהבת וגאה הכי בעולם -טלי, אמך המאמצת, הדומעת והמאושרת.