כשהתותחים רועמים, הווליום עולה: אופיר הלל על כאב הראש שמייצרת התקשורת בעקבות המצב
22:23 (27/07/14) אופיר הלל

בחמישי האחרון שמתי פעמיי לחנות הפארם הקרובה לביתי ורכשתי חבילת אטמי אוזניים. לא יודע למה בדיוק, פשוט נמאס. יש לי יותר מדי רעש באוזניים. הדרך לחדר השקט והממוגן שלי עוברת דרך מבוך של טלוויזיות, רעשים מחרישי אוזניים ורוני דניאל. מי צריך את זה? זה או אני או הן, החלטתי כשהשתקתי את עוצמת הקול, אז אם זה מה שקורה - לא בא לי, וזהו. המתכונת השידורית שמכונה "גל פתוח", שתכליתה אקטואליה שגרתית-יבשושית מצאת החמה ועד צאת הנשמה, מתקיימת באופן מוגזם בימים של צוקים איתנים, שהרי אי אפשר להתעלם ממה שקורה. ככה זה במלחמה, לא? כשהתותחים רועמים אי אפשר לשתוק, אבל כדאי שנשתוק. נשבר לי מטלוויזיות מרצדות ומרעישות, מהשיר שנקטע מדיווח על אזעקה, מהסימפוניה הבלתי נפסקת של דיווח ועוד דיווח. מילא שהיה מדובר בשירות טוב והכרחי לציבור, אך כשזה הופך למסכת בלתי נפסקת של צעקות ודיונים אינסופיים - איבדנו את הפואנטה. העיקרון פשוט ופשטני: אנשים מתים ואנחנו נהיה על גל פתוח 24/7, שייעודו הוא אחד: שריפת זמן בין למערכה למערכה, במחזה ההזוי שנקרא "חיינו כאן". חדשות חשובות יותר מתמיד בימים כאלה, אבל איבוד השפיות קרוב כבר כשפותחים השדרנים והפרשנים את הפה ומתחילים להתבטא בשצף-קצף מלחמתי. הטון הדיווחי הוא הוא מסרס ומשלה, כי הוא סנסציוני ולא תמיד חושב על הצופים בתוך משוואת הסיקור. אני לא יכול לראות חדשות בימים כאלה, בזכות הווליום, החזית, התזזית וקלות המחשבה של הגל הכל כך פתוח, שלא מואיל בטובו להיטיב עם הצופה ולהתייחס אליו בידידותיות, בנימה מסבירת פנים, ולא בכאב ראש-כאב ראש-כאב ראש. חסר כאן מישהו אחראי שיוכל לסקור, להשקיף ולהסביר. אנחנו לא צריכים לקבל כרוניקות של זמנים, מקומות וטילים. ייתכן שאיבדנו את חוש השמיעה מהמלחמה. מלחמה מטבעה מייאשת גם את האזרחים, ויש בה מרכיב אנושי דביק ומדכא שהוא פרי המציאות. מלחמה היא סבל, אבל מדוע חברות החדשות מאמינות שיש לטפטף אותה לורידי האזרחים? למה נדרש מאיתנו להיות כל כך דרוכים למה שקרה ולמה שלא קרה, בין אזעקה לאזעקה? דברו איתי קורקטי, לא מתחנף וגם תרשו לעצמכם לגעת בתכל'ס. אל תתנו מקום לעובדות היבשות ולוויכוחי הסרק. בשביל זה יש שיחות סלון. אני מעדיף להאזין לרעש הפנימי שלי מאשר לזה החיצוני, וזוהי הסיבה שרכשתי אטמים. הנה לכם תרופת סבתא לטרטור המלחמתי-חדשותי, זה כרוך בזה, או שסתם מצאתי פתרון יעיל לקקפוניה של תכניות הילדים שאחי הקטן רואה. ובכלל, אתם שם בטלוויזיה, תנמיכו ת'ווליום. אפשר גם בשקט. קרדיט תמונה: פליקר