דבר הביקורת על "אפס ביחסי אנוש", הסרט המדובר והשבוז של השנה
17:27 (29/06/14) שני קיניסו

"אפס ביחסי אנוש", סרטה החדש והמדובר של טליה לביא, הוא נקודת ציון משמעותית וחשובה בקולנוע הישראלי לדורותיו - הוא מסוג הסרטים אשר מעתה, בכל מחקר על הקולנוע הישראלי, הוא ייבחן בעיניים של "לפני" ו"אחרי". לא רק מפני שהוא אולי אחד הסרטים המשמעותיים שנעשו פה תחת הקטגוריה "קולנוע נשי" (ועל כך בהמשך), אלא גם מפני שמדובר ביצירה ייחודית ואינטיליגנטית, מצחיקה עד דמעות אך גם אפלה מאוד, ובעיקר סרט שמאיר ומציג צדדים שונים של החברה הישראלית, תוך כדי בחינתם מחדש. "אפס ביחסי אנוש" מצטרף למסורת הארוכה של סרטי הצבא שנעשו בישראל בכלל ולקומדיות הצבאיות בפרט, אך בעוד שסרטים כמו "גבעת חלפון אינה עונה" לא רק שמעוצבים מנקודת מבט גברית, אלא גם בוחנים את מקום המלחמה והצבא בחברה הישראלית, מולם סרטה של לביא בוחן מעיניים נשיות את מקומן של הנשים בצבא ובחברה הצבאית (אך חשוב לציין שהוא לא הסרט הראשון שעוסק בכך). הסרט מחולק לשלושה פרקים, כולם מתרחשים ביחידת שלישות בבסיס בלב המדבר (ומדי פעם יש גיחות קצרות מחוץ למקום). הסיפור הראשון עוסק בדפי (נלי תגר), חיילת שבוזה שכל מטרתה לעבור לשרת בקריה בתל אביב. כאשר חיילת חדשה מגיעה לבסיס (יונית טובי), היא בטוחה שהגעתה נועדה לשם מטרה זו. דפי היא חברתה הטובה של זוהר (דאנה איבגי), קיבוצניקית צינית מאוד, שיושבת במשרד ימים שלמים בניסיון לקבוע שיאים חדשים ב"שולה המוקשים". מטרתה של זוהר היא לאבד את בתוליה במהרה - היא נשארה הבתולה היחידה בבסיס. הסיפור השלישי עוסק במפקדת שלהן, רמה (שני קליין), שרצונה הוא לזכות בקידום בעזרתן של שתי החיילות הלא ממושמעות שלה. מדובר בקומדיה אבסורדית מבריקה, עם סצינות ורגעים שהם לא פחות מגאוניים לפרקים - הבימוי והתסריט של לביא הם מלאי תחכום, ייחוד ועדינות והתסריט שופע בדיאלוגים שנונים שאני בטוח שיהפכו להיות מצוטטים בפי כל. בנוסף לכך, התסריט שלה מצליח לזגזג באופן מרשים בין הסיפורים והדמויות השונות, והוא מערבב בין סיטואציות קומיות מובהקות, לבין סיטואציות סוריאליסטיות שחלקן שואבות השראה ישירה מסרטי אימה. יתר על כן, לביא מוכיחה שהיא במאית קומית מבריקה: זה בא לידי ביטוי לא רק בסיטואציות הקומיות שמבוימות באנושיות ובביקורתיות רבה, אלא מתבטא גם בבימוי הקומדיה במרחב של השוט - הקומדיה והאבסורד הם לא רק בקדמת הפריים, אלא גם מצדדיו ומאחוריו. להצלחה של כל אלה תורמות גם כל השחקניות בסרט, שממש בוראות את הדמויות בצלמן ולכולן חוש וטיימינג קומי מושלם. אות לשבח מגיע לא רק לכל השחקניות שפורטו עד עכשיו, אלא גם לתמרה קליינגון שמשחקת את דמותה של החיילת הרוסייה, אירנה. כאמור, הסרט עוסק במקומן של הנשים הן בחברה הצבאית הגברית והמצ'ואיסטית מטבעה, והן במקומן של הנשים בחברה הישראלית; לכל אורך הסרט, הדמויות הגבריות מופיעות לדקות מועטות בלבד, ואם כבר הן מופיעות הדמות הגברית מעוצבת באופן נלעג ביותר - כל זה, יש לזכור, בז'אנר סרטי הצבא שאמור להיות "גברי" מיסודו. לביא עושה הדרה כמעט מוחלטת של הדמויות הגבריות, הדרה שהייתה שמורה עד היום בסרטים מסוג זה לדמויות הנשיות, ובכלל היחס לדמויות הנשים בקולנוע הישראלי הוא פעמים רבות בעייתי, אך "אפס ביחסי אנוש" הוא יותר מכך: לא רק סרט שעוסק בנשים בצבא (זה מאוד קל ושטחי לפטור אותו ככזה), אלא אפילו סרט שמתאר מאבק להגדרת הזהות הנשית בכלל, והזהות הנשית הישראלית בפרט - הדמויות בסרט הן לא שלמות ובשלות מבחינה רגשית, וזהו בעצם מאבק להגדרת זהות בסביבה בה נשים הן ממודרות (בין אם זה בתפקידי הצבא, ובין אם זה בחלקים מסויימים בחברה הישראלית). אך מה שעומד מעל הכל בסרט הזה הוא כאמור האבסורד (שמגיע לכמה שיאים בסרט, בין אם זה בדרך ייחודית להביא קפה למפקדים, ובין אם בקרב עם ה"ציוד היקר ביותר בבסיס" בסופו), האבסורד שבמערכת הצבאית ובחיי היום־יום שלה, האבסורד ההיסטורי של החברה הישראלית בניסיונה ליצור כור היתוך שכשל, ולעתים אף האבסורד בחיים עצמם - כן, "אפס ביחסי אנוש" הוא סרט אקזיסטנציאליסטי-קפקאי (וציטוט שלו ושמו אף נאמרים בנקודה מסוימת לקראת סוף הסרט כשאף אחת מהבנות אינה יודעת מיהו): זהו משל לקיום בסביבה הזויה, עם מערכת של חוקים ותפקידים הזויים וחסרי הגיון משל עצמם, מערכת שמביאה את הפרט המצוי בה לכדי ייאוש ושביזות מוחלטת, שכל־כך מאפיינת את הצבא. האבסורד גם מודגש בצילום המעולה של ירון שרף, שמציג את הסיטואציות הללו מזוויות מקוריות, ובעריכה המצוינת של אריק להב ליבוביץ'. לא כל יום נתקלים בסרט כמו "אפס ביחסי אנוש", בוודאי שלא בקולנוע הישראלי - זהו אולי הסרט הבולט ביותר כרגע בקולנוע הנשי המבורך בארץ, שסרטים אחרים ממנו עומדים לשטוף את מסכינו בקרוב. מעל הכול, "אפס ביחסי אנוש" היא אחת הקומדיות הטובות שראיתי בשנים האחרונות, ויותר מזה כתרומה חשובה ומכרעת לקולנוע הישראלי. יש כאן גילוי של יוצרת חדשה (שאני יותר ממליץ לצפות גם בסרטיה הקצרים המעולים) ושל קול חדש וייחודי שאני יותר מבטוח שהוא יהווה תרומה חשובה לקולנוע המתפתח כאן. "אפס ביחסי אנוש" הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי עד כה השנה, והוא סרט חובה. *YouTube:oi5iNi88yuQ* קרדיט: ערן כהן.