הטור השבועי של טלי ברייר והפעם: טור סיכום השנה הראשונה בתיכון.
23:40 (19/06/14) טלי ברייר

לפני שנה יצאתי למסע, מסע שונה מכל מסע שיצאתי אליו עד לאותו היום, מסע שלא הייתה לי בחירה לגביו, מסע שלא יכולתי שלא לצאת אליו. לפני שנה יצאתי למסע, מסע שלא ידעתי אם אצטרך לצאת אליו או לא, ודי קיוויתי שלא. מסע שלא ידעתי איך בדיוק הוא יתחיל ועם מי, את מי אפגוש בדרך ולצד מי אצעד לאורכה ולרוחבה, למי אושיט יד וממי אקבל. מסע שידעתי פחות או יותר מתי הוא יתחיל, אבל ממש לא איך הוא ימשיך או יסתיים.למזלי, כמו תמיד בכל תחום של החיים- הדברים הסתדרו על הצד הטוב והנכון ביותר וכך גם ימשיכו. אבל אז, לפני שנה, לא ידעתי את זה. למען האמת, בהתחלה, כשאמרו לי בפעם הראשונה שאצטרך לצאת למסע הזה ושאין לי כל ברירה אחרת ואין מה לעשות, הגבתי בבכי ובפחד. תגובה שהייתה די מוצדקת בעיני לאור ניסיון העבר, ובכל זאת, כפי שאמרו לי - אסור שהפחד ישתק אותנו. מה גם שהעבר לא יכול לחזור על עצמו, כי אנשים משתנים, זמנים משתנים, אני השתניתי (וחבל שבזמנו אני הייתי היחידה שעדיין לא קלטה את זה). בסופו של דבר, אחרי כמה שיחות והתכתבויות, החלטתי לשנות את הגישה שלי. החלטתי שאני, במקום לבכות על מה שנגמר, אשמח על מה שהיה (על עצם זה שהיה לנו את זה) ואצעד אל העתיד בידיעה ובמחשבה שיהיה לא סתם בסדר, אלא מעולה, או לפחות טוב לא פחות. וכך סיימתי את השנה, את החודשים האחרונים שלי איתן, באמונה בלב שלם ב"הכל לטובה" וב-"הדברים תמיד יסתדרו על הצד הטוב והנכון ביותר" וכמובן, במשפט הדגל אצלי בחיים- "You can do it!" ויצאתי לי לחיים החדשים שלי- התיכון, הכיתה החדשה, המגמות, המגנים, המתכונות, הבגרויות... כל כך הרבה דברים חדשים שצריך להסתגל אליהם ורצוי בחיוך. לעולם לא אוכל לתאר את ההרגשה ההיא ביום האחרון שלנו ביחד. היינו יותר מכיתה, היינו משפחה. מעולם לא פגשתי כיתה כמונו ואני מניחה שגם לא אפגוש. ביום האחרון בכינו והתחבקנו, דיברנו וסיכמנו. גם אם אחיה עד גיל מאה לא אשכח את ההרגשה באותו היום, את הרגע בו יצאתי מהכיתה, מהבניין, משער בית הספר בתור ט1, נערת-חטיבה, בפעם האחרונה. שנאמר- "החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים...". יצאתי מהשער והמשכתי הלאה, לחיים החדשים שלי, למסע שיתחיל ב-26 לאוגוסט, בסוף החופש הגדול.מה עושים כשיוצאים למסע? מתכוננים, מכינים תיק, קונים את כל הציוד הנדרש... אך מה קורה כשאין מפה? מה קורה כשאיש לא אומר לך לאן מועדות פנייך ומי ידריך אותך? את פשוט מתחילה לצעוד והתקוות בליבך. התחלתי לצעוד, לחפש, לגשש, למצוא, להחליט מה אעשה ואיך, חיפשתי תשובות ומצאתי עוד שאלות. לאט־ לאט מצאתי וגיליתי יותר ויותר דברים לגבי השנה הזאת, וגיבשתי תכנית. החלטתי שהפעם, אנשים יכירו אותי מההתחלה. החלטתי שאני אהפוך את השנה הזאת ואת כל שלוש השנים הקרובות, לדבר שלא ישכח כל כך מהר. אני אהיה מי שתמיד חלמתי להיות- מי שכל כך שמחתי לקלוט שאני. אני אהפוך למובילה. ככה החלטתי וככה גם הגעתי לתחילת המסע שלי, ב-26 לאוגוסט. לבושה בבגדים חדשים, בלב מלא בתקווה ובאושר, בגוף מלא באדרנלין, בילקוט כמעט ריק ובראש מלא בסימני שאלה עברתי את שער בית הספר בשעה המיועדת- שמונה אפס אפס. השתדלתי לעשות זאת ברגל הנכונה (ובתור שמאלית בידיים ושום-דבר ברגליים, אני חייבת לציין שהביטוי הזה מבטא הכל) ולא לאחר יותר מדי לבית הכנסת, שם כונסה השכבה שלי לתפילה משותפת ולמפגש מחודש. התחבקנו, שאלנו, חקרנו, צחקנו על כך שגרמתי למערכת של המשו"ב לקרוס כשסיפרתי לכולן שאנחנו כבר משובצות לכיתות שלנו שם, החלפנו חוויות וסיפורים, התיישבנו, התפללנו, שמענו שיחה מפי הרכזת שלנו ומפי מנהל התיכון החדש שאמרו שאולי קצת קשה אבל צריך לבוא לשנה ולכיתה החדשות בחיוך ובגישה חיובית. לי זה נראה הזוי- ברור שנבוא בגישה אופטימית, מה הטעם לבכות ולנסות לשנות את מה שאי אפשר לשנות (זוכרים את משפטי הדגל שלי? הנה עוד אחד "במקום להתמקד במה שאת לא יכולה לשנות, תתמקדי במה שאת כן יכולה לשנות")?! אחרי כל השיחות וההקדמות, הורו לנו לצאת החוצה ושם, מול המדרגות של פתח בית הכנסת, היו מסודרים שולחנות עם עוגיות שעליהן מודבקות מדבקות עם השמות שלנו. וכך, מלאות בתובנות על דפים חדשים וחלקים, הזדמנויות חדשות ואופטימיות, יצאנו דרך דלת בית הכנסת למסע. אני, שכבר ידעתי באיזו כיתה אני, בדיוק כמו שאר הבנות בעלות המשו"ב שזכו להיכנס למערכת לפני שהיא קרסה, לא הייתי צריכה לבדוק לאיזו כיתה ללכת, אך בכל זאת- הוכחה היא הוכחה ולכן בכל זאת נדחפתי לעבר השולחן עליו שמי הונח בצורת מדבקה על גבי עטיפה של עוגייה. "טלי ברייר" נכתב שם, "י'5"."י'5," מלמלתי לעצמי בדיוק כפי שמלמלתי כשקראתי את האות והמספר במשוב, "היי, אני בי'5! מי עוד בי'5?" צעקתי וקיבלתי תשובות בחזרה. הלכתי לומר שלום למורה שלי לספרות (שבהמשך השנה גם הפכה לרכזת השכבה), דיברנו, התחבקנו, סיפרתי לה שכתבתי סיפור קצר במהלך הקיץ והלכתי משם, לא לפני שהסתכלתי על הבחורה שעמדה לידה והסתכלה עליי. אני ידעתי מי היא, לה לא היה מושג על מי היא נפלה...רבע שעה מאוחר יותר היא נכנסה לכיתת האם שלי והושיבה אותנו במעגל, מעגל החינוך הראשון שלנו לשנה זו. עשינו סבב היכרות- כל אחת אמרה את השם שלה, בת כמה היא, איפה היא גרה, כמה אחים ואחיות יש לה, מה היא אוהבת לעשות ואם היה משהו נחמד שעשינו בחופש ואנחנו רוצות לשתף את כולן. ישבתי במעגל עם החברות הטובות שלי, מאושרת על כך שיצאנו יחד באותה הכיתה, והסתכלתי מסביבי על כל הפרצופים המוכרים לי מרחוק אם בכלל (נכון שאנחנו אולפנית אבל אנחנו 200 בנות בשכבה. כאן ועכשיו אני חייבת לציין בגאווה שאני אכן מכירה את כולן וכך גם היה ביום הראשון ללימודים ועדיין נשאר לי מקום בזיכרון לבנות משכבות אחרות...) ועל אלה שמוכרים לי מקרוב מהשנים האחרונות. תהיתי בדיוק כמו כולן לאן נגיע, איפה נהיה בעוד עשרה חודשים- קרובות או רחוקות? מגובשות או שמא נפרדות לגמרי? והכי חשוב- האם באמת נצליח להפוך לכיתה אחת?כמובן שאני, אופטימית שכמותי, עניתי לעצמי בהתלהבות רבה (בתוך ראשי כמובן ובשיחות עם חברות מבוהלות) בארבע מילים מתוחכמות למדיי: "כן! כן! ברור שנצליח!" הסבב הגיע אליי, "היי, אני טלי. אני בת חמש עשרה וחצי, לעומת כל הצוציקיות שכאן... יש לי שלושה אחים בנים- אחד מחכה לגיוס, אחד בכיתה ה' ואחד בכיתה ב'. אני עיתונאית ובקיץ השתתפתי בפרויקט של "ידיעות אחרונות" ואני מנגנת בחליל." אמרתי עוד כמה דברים שאחסוך מכם עכשיו מפני שהם לא רלוונטיים, הנקודה הובהרה- בחמישה משפטים (טוב, בפסקה קצרצרה) אלה, התחלתי לצעוד בשביל שנקרא "תיכון־וכיתה־חדשה, שביל ארוך ומפותל עם עליות וירידות, אך למי אכפת כשיש לי אנשים כל כך טובים הצועדים איתי לאורך כל הדרך וכששאר המטיילות עליו מדהימות כל כך?בימים הראשונים היו לנו שיחות ופעילויות גיבוש בהן אולצנו להתגבש קצת ולנסות לצאת מאזור הנוחות שלנו למען ההצלחה הכיתתית. הפעילויות הללו פתחו את השנה כולה ואת הנושא השנתי, והכניסו אותנו לאווירה.במהלך השנה, לקחתי על עצמי כמה דברים, מעין ג'ריקן כיתתי. דברים שלא חייבים שיהיו, אבל תמיד טוב שיש. הכל התחיל בטיול השנתי, בגלל הנטייה שלי להתייבשות הצוות אסר עליי לצאת לטיול. במקום ליפול ולגרור אחריי את כולן, שמרתי על חיוך ולא רק ששמרתי אלא גם דאגתי שהן יחייכו: יום לפני הטיול ישבתי והכנתי צ'ופרים לכל הכיתה .בנוסף לצ'ופרים עשיתי גם דבר קצת יותר אישי- כתבתי מכתבים לחברות הטובות שאיתי בכיתה ולמחנכת שלי. שבוע לפני ראש חודש כסלו (החודש בו חל חנוכה לכל מי שלא יודע...) הזכרנו בשיעור מחשבת ישראל את הצ'ופר הנדוש של "כיס-לב" וזה העלה לי רעיון. ימים ספורים לפני ראש החודש, בעודי שוכבת במיטתי ומחכה שהשינה תיפול עליי, הנורה נדלקה: למה שלא אכין צ'ופר ראש־חודש כיתתי? למחרת סחבתי את עצמי לעיר ("מרכז העיר" ללא פתח־תקוואים שבינינו) וחיפשתי אחר משהו מתוק ולא יקר שאוכל לשים בתוך הכיסים מבריסטול. מצאתי, קניתי, חזרתי הביתה, והתחלתי לעבוד- לגזור, לחתוך, להדק, לכתוב, להעתיק, להכניס... עד ראש החודש הכל היה מוכן ובאותו הבוקר כמנהג ברוב בתי הספר הדתיים בארץ- לבשתי חולצה לבנה, והלכתי לבית הספר כשהצ'ופרים בידי. ככה נולדה לה מסורת: בשבט- פרח שסוכריה היא גבעול במרכזו, בניסן- מצה מבריסטול והכיתוב "חמץ ומצה" עליה, שאליה מחוברת שקית בייגלה. בסיוון- בריסטולים בצורת לוחות הברית עם הכיתוב "לא תשפריצי על חברתך לשווא" שאליהם צורפו אקדחי מים... וכן הלאה.ערב כיתה, צ'ופר־ראש־חודש, בוקר־סרט, קישוט דלת הכיתה (בכיתוב המפורסם "י'5 כיתה חסרת חינוך"), צ'ופר למתכונת הראשונה שלנו יחד, לוח־תאריך־עברי, ארוחת סיום ועוד כמה דברים נכללו גם הם ברשימת הדברים שהובלתי (חלקם אני יזמתי, חלקם פשוט הרמתי את הכפפה ועשיתי אותם...) במהלך השנה הזאת. דברים שלא הייתי יכולה לעשות בלי האנשים שמסביבי, ובלי התמיכה של כולם. ככה צעדנו לנו לאורך השביל, עולות, יורדות, נופלות וקמות., ובעיקר תומכות וצוחקות יחד לאורך כל הדרך. נבחנו, למדנו, טיילנו, עשינו שבת ביחד (טוב, את שני הדברים האחרונים לא חוויתי ממקור ראשון כי לא יצאתי לא לזה ולא לזה למרבה הצער, אבל ראיתי כמה שזה עשה לנו טוב), רקדנו, שרנו (יום אחרי שאריק איינשטיין נפטר מילאנו את הלוח בשירים שלו ושרנו אותם לאורך כל היום לזכרו) קצת זייפנו, חגגנו, עזרנו, התנדבנו, קישטנו, צעקנו, כעסנו, אכלנו, ארגנו ובעיקר שמחנו. כל הדברים שהזכרתי למעלה (ועוד הרבה דברים שלא קשורים אליי כמובן, נרקיסיסטית אני לא) גרמו לנו קצת יותר להתגבש באופן מפתיע. יש אמנם לאן לשאוף אך בכל זאת התקדמנו ועשינו כברת דרך לא קטנה.והנה אנחנו כאן, ממש לא בסוף אך גם כבר לא כל כך בהתחלה של המסע, מסיימות לנו שנה שלמה ביחד. שנה מדהימה וכיפית, מלאה בחוויות ובסיפורים שנוכל לצחוק עליהם בפגישת המחזור או בסוף י"ב... ובשלוש מילים קטנות שמסכמות הכל? קחו שנה (או עשרה חודשים) אחורה... זכויות היוצרים על התמונה שמורות לטלי ברייר