אף אחד מבני הנוער בישראל לא יודע באמת את התנ"ך, אם מערכת החינוך נאחזת בלהאביס אותו בסיפורי המקרא, בלי צורך אמיתי לדבר אודותיהם ולהנגיש אותם; למידה בראש "סגור" היא למידה פסולה, כל שכן במקצוע התנ"ך, ולכן כל ניסיון לחרוג מהפסים המקובלים ראוי להערכה.
נזרקנו למים העמוקים ונדרשנו להמציא עבודת חקר, בהתבסס על אחד מנושאי תוכנית הלימודים השנתית. אני מודה שהבחירה שלי לא הייתה קלה, אבל קצת סקרנות בריאה ורצון טוב שלא לבחור בסיפור "קלאסי", הובילו אותי לחקר פנים אחרות לסיפור קצת מוכר.
הכירו את מיכל, בת שאול: אמנם לא אישה מבחירה (שדוד נישא לה כשאחותה הבכורה והמיועדת לו, התחתנה עם אחר), אבל האישה היחידה בתנ"ך שמצוין שאהבה גבר – בת מלך ואשת מלך שדרכה לא הייתה סוגה בשושנים, שסיפורה לא סתם מסתיים בעובדה שלא היה לה ילד עד יום מותה (תחליטו אתם אם לפסק בין "ילד" ל"עד", ותקבלו מנה אחת אפיים של ייסורים).
מיהי בעצם מיכל? פנים רבות לה: אישה שנקנתה מאביה בעבור מאתיים עורלות פלישתים, שנקרעה בין דמות האב לדמות הבעל וששימשה כלי משחק במאבקי הכוחות בין השניים, זו שהציגה את בעלה כְחולה מדומה והצילה אותו ממלאכי שְׁאוֹל ושָׁאוּל, הגברת הנאווה שלא ידעה שהגורל יתנקם בה בחזרה.
האירוע המשמעותי ביותר בו היא לוקחת חלק מתרחש בפרק ו' של שמואל ב': כל המהומה היא בסך הכל על לעג, בוז, זלזול קל, פקפוקצ'יק שלא הועיל לא לשמה הטוב ולא למצבה המידרדר. אז למה צחקה מיכל לדוד, כפי ששאלה נעמי שמר ושרו הגששים?
הכל התחיל בהעלאת ארון הקודש, ובמלך מפזז וירא־שמים שאולי כרכר קצת יותר מדי וזלזל בכבודו הרם, ואז... "מיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני יהוה ותבז לו בלבה" - והשאר היסטוריה...
אין הסבר מפורש לאותה תחושת הבוז במקרא, ובכל זאת ראוי שידובר בו, כי תראו מה שקרה, אמת לאמיתה ולמרבה ההזיה, כשאשת־מלך העזה לגנות את פעולותיו של בעלה ואולי לנסות לגרום לו לפעול אחרת, לא עלינו ולא מעלינו.
קיימות סברות שונות המנסות לברר את שגרם למיכל לצחוק ולבזות את דוד ואין ספק שזו הייתה מחאה מוצדקת שמנהיגתה היא אישה שלא זכתה להשמיע את קולה, בארמון או במיטה, ונותרה להתייבש באין־דורש, כשפתאום דוד רוצה בה שוב ומתפלא שהיא מפנה לו גב, כשהוא כבר מזמן (ואם בכלל) עוד נושף בעורפה. על כן, ניתן לראות בה כפמיניסטית המתמרדת מול החברה הגברית המחפיצה.
רבי לוי בן גרשום (הרלב"ג) סבר שמיכל זיהתה פגיעה אנושה בכבודו של המלך ובצחוקה ביקשה לעורר תשומת לב ולפקוח את עיניו של דוד למעמדו, שאינו מאפשר לו "להתפרחח" בצורה כזאת. טענות של גדולים אחרים סובבות גם הן סביב עניין "כבוד המשפחה" – הן בטענה שבית שאול הקפיד הקפדה יתרה על כבוד המלך והן באמצעות הניסיון להראות את מיכל כמי "שמחממת" את דוד , כמי שמתחנפת או כמי שמפקפקת.
כל אלה הן טענות סבירות בדבר מקורה של הפרשייה החידתית והסוערת, ואף על פי כן דומה שהסיפור רווי היצרים הזה הוא הרבה יותר פשוט משחושבים. כל עניין הכבוד שמנסים להציג כעובדה מוגמרת לעצם הבוז והקלון של מיכל מהווה כסת"ח ולחילופין שי צנוע משלושת הקופים המפורסמים, כי בסך הכל ניצבת בלב הסיפור המוזר הזה אישה פצועה מבפנים, אבודה מרוב פשרות שנקרו לה בדרך, אשר מגששת את דרכה ללב בעלה, או לפחות מחפשת קצת נחמה והערכה מהסובבים אותה.
ייתכן והיא סתם שכחה לקחת את הכדורים שלה באותו היום, והותירה אותי תוהה אחר עקבותיה, פעור־פה ושמוט־ראש מול ספר הספרים.
קרדיט: איור של ג'יימס טיסו, נחלת הכלל#_lt#blockquote style="margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px; margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#אף אחד מבני הנוער בישראל לא יודע באמת את התנ"ך, אם מערכת החינוך נאחזת בלהאביס אותו בסיפורי המקרא, בלי צורך אמיתי לדבר אודותיהם ולהנגיש אותם; למידה בראש "סגור" היא למידה פסולה, כל שכן במקצוע התנ"ך, ולכן כל ניסיון לחרוג מהפסים המקובלים ראוי להערכה.#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px; margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#נזרקנו למים העמוקים ונדרשנו להמציא עבודת חקר, בהתבסס על אחד מנושאי תוכנית הלימודים השנתית. אני מודה שהבחירה שלי לא הייתה קלה, אבל קצת סקרנות בריאה ורצון טוב שלא לבחור בסיפור "קלאסי", הובילו אותי לחקר פנים אחרות לסיפור קצת מוכר.#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px; margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#הכירו את מיכל, בת שאול#_sc# אמנם לא אישה מבחירה (שדוד נישא לה כשאחותה הבכורה והמיועדת לו, התחתנה עם אחר), אבל האישה היחידה בתנ"ך שמצוין שאהבה גבר – בת מלך ואשת מלך שדרכה לא הייתה סוגה בשושנים, שסיפורה לא סתם מסתיים בעובדה שלא היה לה ילד עד יום מותה (תחליטו אתם אם לפסק בין "ילד" ל"עד", ותקבלו מנה אחת אפיים של ייסורים).#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px; margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#מיהי בעצם מיכל? פנים רבות לה#_sc# אישה שנקנתה מאביה בעבור מאתיים עורלות פלישתים, שנקרעה בין דמות האב לדמות הבעל וששימשה כלי משחק במאבקי הכוחות בין השניים, זו שהציגה את בעלה כְחולה מדומה והצילה אותו ממלאכי שְׁאוֹל ושָׁאוּל, הגברת הנאווה שלא ידעה שהגורל יתנקם בה בחזרה.#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px; margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#האירוע המשמעותי ביותר בו היא לוקחת חלק מתרחש בפרק ו' של שמואל ב'#_sc# כל המהומה היא בסך הכל על לעג, בוז, זלזול קל, פקפוקצ'יק שלא הועיל לא לשמה הטוב ולא למצבה המידרדר. אז למה צחקה מיכל לדוד, כפי ששאלה נעמי שמר ושרו הגששים?#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px; margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#הכל התחיל בהעלאת ארון הקודש, ובמלך מפזז וירא־שמים שאולי כרכר קצת יותר מדי וזלזל בכבודו הרם, ואז... "מיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני יהוה ותבז לו בלבה" - והשאר היסטוריה...#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px; text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#אין הסבר מפורש לאותה תחושת הבוז במקרא, ובכל זאת ראוי שידובר בו, כי תראו מה שקרה, אמת לאמיתה ולמרבה ההזיה, כשאשת#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt#־#_lt#/font#_gt#מלך העזה לגנות את פעולותיו של בעלה ואולי לנסות לגרום לו לפעול אחרת, לא עלינו ולא מעלינו.#_lt#/div#_gt##_lt#div style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px; text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px; margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#קיימות סברות שונות המנסות לברר את שגרם למיכל לצחוק ולבזות את דוד ואין ספק שזו הייתה מחאה מוצדקת שמנהיגתה היא אישה שלא זכתה להשמיע את קולה, בארמון או במיטה, ונותרה להתייבש באין־דורש, כשפתאום דוד רוצה בה שוב ומתפלא שהיא מפנה לו גב, כשהוא כבר מזמן (ואם בכלל) עוד נושף בעורפה. על כן, ניתן לראות בה כפמיניסטית המתמרדת מול החברה הגברית המחפיצה.#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px; margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#רבי לוי בן גרשום (הרלב"ג) סבר שמיכל זיהתה פגיעה אנושה בכבודו של המלך ובצחוקה ביקשה לעורר תשומת לב ולפקוח את עיניו של דוד למעמדו, שאינו מאפשר לו "להתפרחח" בצורה כזאת. טענות של גדולים אחרים סובבות גם הן סביב עניין "כבוד המשפחה" – הן בטענה שבית שאול הקפיד הקפדה יתרה על כבוד המלך והן באמצעות הניסיון להראות את מיכל כמי "שמחממת" את דוד , כמי שמתחנפת או כמי שמפקפקת.#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px; margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#כל אלה הן טענות סבירות בדבר מקורה של הפרשייה החידתית והסוערת, ואף על פי כן דומה שהסיפור רווי היצרים הזה הוא הרבה יותר פשוט משחושבים. כל עניין הכבוד שמנסים להציג כעובדה מוגמרת לעצם הבוז והקלון של מיכל מהווה כסת"ח ולחילופין שי צנוע משלושת הקופים המפורסמים, כי בסך הכל ניצבת בלב הסיפור המוזר הזה אישה פצועה מבפנים, אבודה מרוב פשרות שנקרו לה בדרך, אשר מגששת את דרכה ללב בעלה, או לפחות מחפשת קצת נחמה והערכה מהסובבים אותה.#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px; margin#_sc# 0px 0px 0px 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#ייתכן והיא סתם שכחה לקחת את הכדורים שלה באותו היום, והותירה אותי תוהה אחר עקבותיה, פעור־פה ושמוט־ראש מול ספר הספרים.#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#קרדיט#_sc# איור של ג'יימס טיסו, נחלת הכלל#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt# |