שני קיניסו מנתח את יצירתו של אדוארד הופר
20:34 (22/04/14) שני קיניסו

היצירה הזו של אדוארד הופר (שהוא האמן האהוב עליי), New York Movie מ-1939, היא אחת מאותן יצירות אמנות שמצליחות לתפוס בדיוק כל כך רב את החוויה הסובייקטיבית והפסיכולוגית של צפייה בסרטים. האישה שעומדת בצד התמונה (שהיא אשתו של הופר) שקועה במחשבותיה, בזמן שהסרט מוקרן על המסך- ממנו ניתן לראות רק קטע קטן ביותר וממה שאפשר להבין מוקרן סרט שמתרחש על הר- מה שאומר שככול הנראה מדובר בסרט הרפתקאות אסקפיסטי. ניתן להעריך שהאישה העומדת בצד עובדת במקום, וככול הנראה צפתה בסרט כבר עשרות פעמים. היא שקועה במחשבותיה, ועל פניה נסוכה הבעה מהורהרת מאוד. יש בתמונה הפרדה דיי ברורה בין החלק החשוך של האולם, לבין האור שכמו זורח מעל לראשה של האישה- האסקפיזם בו נתונים הצופים, ובכלל האסקפיזם אותו הוליווד מבקשת ליצור בסרטיה, עומד בניגוד מוחלט למחשבותיה- היא כמו מתנגדת להיכנע למפלט שהמסך הגדול מציע (הדבר בא לידי ביטוי גם בקיר החוצץ בינה לבין החלק של המסך/צופים), אבל מצד שני גם מעוניינת להתמסר אליו- המדרגות מולם היא עומדת, הם עלייה לעבר המציאות, וזוהי מציאות של משבר כלכלי עמוק שארצות הברית תתאושש ממנו רק לאחר מלחמת העולם השנייה.אבל אל תטעו- זוהי יצירה שמאדירה את הקולנוע ואת החוויה הקולנועית- המסתוריות והאפלוליות של אולם הקולנוע, שמשתלבות עם האור שמעל לראשה של האישה מתארות, לדעתי, את הרגע המופלא הזה שבו הסרט נצרב בתודעת הצופה- הדימוי הקולנועי כבר נחרט לה כל כך עמוק בתודעה עד שאנו רואים רק חצי ממנו, והרהוריה המחשבתיים והתודעתיים כבר משתלבים כחלק מהיצירה שזה עתה מוקרנת על המסך. פעמים רבות אנו צופים בסרטים כדי לברוח מהמציאות ומשגרת יומנו הרגילה ולהתמסר למוקרן על בד הקולנוע- דבר שהוא פרדוקסלי, כי קולנוע מופתי בא להאיר דברים על חיינו- בין אם אלו דברים יום-יומיים ובין אם אלו שאלות מהותיות על חיינו. הרהוריה של האישה, שהבדידות ניכרת בה כמעט כמו בכול מושאי ציוריו של הופר, הם הרהור שנובע בדיוק מהדבר הזה, וכך גם המנורה שמעל ראשה. במידה כזאת או אחרת, כולנו דמות האישה בציור הזה- אנו יצורים אינדיבידואליים שחווים את הסרט באופן אינדיווידואלי ומגיעים למסקנות על הסרט ועל חיינו באופן עצמאי ואישי לחלוטין- וכתוצאה מכך אנו גם לא רוצים שהסרט המוקרן ביצירה הזו יסתיים- אנו לא רוצים לעלות מהקולנוע התת קרקעי הזה בחזרה למציאות, אנו רוצים להמשיך ולהיות שקועים בשעתוק של המציאות, אנו רוצים שהמציאות תהייה הקולנוע (מציאות בה שקועים שני האנשים הבודדים שניתן לראות בקהל בצידה הימני של היצירה. ולכן מה שכל כך מרשים באישה הזאת זה שבעיניי היא מייצגת את הצופה שלוקח את הסרט וחושב עליו ומהרהר בו- לא רק בהקשרו הקולנועי אלא גם בהקשר ובהיבט של חייו שלו. ובסופו של דבר גם התמונה הזאת היא מעין דימוי שמושפע מהדימוי הקולנועי והדבר היחיד שניתן לחשוב בהקשר שלה שזה פשוט חלק מסצינה- סצינה שכמו קפאה בזמן ונחרטה בתודעה- הן של האינדיבידואל הצופה ביצירה ומפרש אותה בדרכו, והן של אינדיבידואלים אחרים שמפרשים אותה כדרכם הם.