שני קיניסו צפה בסרט הישראלי החדש "שש פעמים", וחזר עם רשמים ותובנות עלינו כחברה, ועלינו כנוער.
21:26 (11/02/14) שני קיניסו

במהלך הצפייה ב"שש פעמים", סרטו החדש של יונתן גורפינקל שעלה לאקרנים לאחר שנה עמוסה של ציפייה, אתה לא יכול שלא להיזכר במקרים דומים עליהם לכאורה שמעת שקרו- ככל שהסרט הולך ומתקדם, המקרים מתחילים להציף את תודעתך ואתה נע באי נוחות בכיסא (דבר שהגיע לידי גם בצפייתי השנייה בסרט). אחרי הכול, לא כול יום רואים סרט כמו שש פעמים- שמתאר את ההוויה שלנו (והכוונה בשלנו היא לנוער) בצורה כל כך מדויקת, כנה ואכזרית. ובכלל, לאורך כול הסרט ניתנת לפעמים התחושה כאילו אתה צופה בפיסת מציאות- הדברים שמוצגים על המסך הם כל כך מוכרים (וכן, גם אם רק שמעת על מקרים כאלו), שבאיזשהו שלב הצפייה הופכת לכואבת בגלל כנותה הטוטלית.הסרט עוסק בסיפורה של גילי שולמן (סיון לוי) תלמידת תיכון מהרצליה, שרק עברה לבית ספר חדש בעיר. את מקומה בחברת המקובלים היא מנסה לרכוש באמצעות מיניותה וגופה. הסרט מחולק לשישה פרקים, ובכול אחד מהם אנו עדים למציאות הקשה והמורכבת שגילי נקלעה אליה, ושבצילה אישיותה מתעצבת. כמו כן, אנו עדים לניצולה המיני של גילי על ידי חבורה של שלושה בנים: עמרי (אביתר מור), תומר (רועי ניק) ושבת (ניב זילברברג). אחד הדברים הקשים ביותר לצפייה במהלך "שש פעמים" הוא הניסיון של גילי לחיפוש קרבה, רגש וקבלה- דברים שמנוצלים על ידי הגברים (שבאופן חכם ביותר לא מעוצבים כחסרי רגש או כחיות). ובאמת, באחת הסצנות הטובות ביותר בסרט, כאשר גילי נפגשת עם כמה מחברותיה מהבית ספר, הן אומרות לה כי אחד מן הבנים מנצל אותה בעוד היא עונה להן שהיא מנצלת אותו- זהו אחד מהרגעים החזקים ביותר בסרט, אך עם זאת, אף על פי שדמותה של גילי היא "קורבן", זהו מושג שיחטא לחלוטין לכוונות הסרט שחוקר את עצם המושג של קורבן, לא רק על גילי אלא גם על הבנים ששותפים למעשים (האם הם קורבנות החינוך שקיבלו? האם הם קורבנות תרבות המסיבות הנוראית?). גילי. סיון לוי, השחקנית הראשיתשש פעמים מתאר מציאות, ומעצב אותה באחד האופנים המרשימים ביותר שראיתי בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי בכול אספקט שהוא- זה מתחיל בתסריט המצויין והלא נרטיבי של רונה סגל, שבאופן חכם ואמיץ לא נכנעה למבנה הנרטיבי הקלאסי של שלוש המערכות; תסריט שכמו שהוא מדבר על חיי הנוער ועל הניצול המיני הקשה שבמרכזו, כך הוא גם מדבר על פערי המעמדות בחברה הישראלית ועל מחירם הקשה של פערים אלו. בנוסף לכך, כל הדיאלוגים ואף השתיקות בסרט נראים ונשמעים כמו של בני נוער, אין פה שום דבר מזוייף. זה ממשיך בצילום המעולה והמעוצב בקפידה של שארק דה מאיו- צלם שתופס במצלמתו את הכרך האורבני באופן מושך ומאיים, מלא בצבעים חזקים ומרתיעים; צילום שכמו שהוא תופס את הסביבה הקשה בה מתרחש הסרט, כך הוא גם ממלא מקום חשוב בעיצוב תודעתה של גילי. העריכה המבריקה והחכמה של אריק להב לייבוביץ'- עריכה שבה כול קאט, ולו הקטן ביותר, מפלח את עורנו. ואף בעיצוב התלבושות האמין והמפתיע של אדם קלדרון, תלבושות שמעוצבות בקפידה ובסמליות רבים. גורפינקל מעצב את המציאות הזאת ומתבונן בה באופן מורכב וסבוך, והכי חשוב- לא באופן חינוכי ודידקטי. אין ספק שזהו סרט פמיניסטי לכול דבר, אך גם זה יהיה בבחינת קל מדי להגדירו ככזה.סיון לוי מעצבת ומשחקת את דמותה של גילי באופן שהוא לא פחות ממושלם- בדיבור, בשפת הגוף, במראה ובכול דבר, היא מעצבת דמות שנחרטת עמוק בנשמה, ודמויות כאלו קשה מאוד למצוא בקולנוע של ימינו. מדובר באחת הדמויות הנשיות המרתקות ביותר שהקולנוע הישראלי ראה אי פעם. זוהי דמות שצופים רבים יחושו כלפיה אמביוולנטיות רבה, אך אני הרגשתי לכול אורך הסרט רק חמלה כלפי גילי, דמות שאני רואה כמעט כול יום בבית הספר, בגרסה כזאת או אחר. ובכלל, אחת ההחלטות החכמות ביותר של הסרט הזה הוא העובדה שהוא לא שופט את דמותה של גילי ולו לשנייה, אם אתם חשים שפיטה בסרט כלפיה, תהיו בטוחים שזה אתם ולא היוצרים. Vincent.JPainchaud :שחקני הסרט והיוצרים. קרדיט צילום"שש פעמים" הוא אחד הסרטים הכי מטרידים ומטלטלים שראיתי בשנים האחרונות, הוא אחד הסרטים הרלוונטים ביותר לזמן ולמקום שלנו, אך לא רק- באותה מידה שזהו סרט ישראלי לכול דבר זהו גם סרט אוניברסאלי לכול דבר; זהו סרט שכואב לי אך גם חשוב לי לכתוב עליו, אני חש שאני חייב לעשות זאת ולא רק כמבקר קולנוע מטעם עצמי, אלא גם בתור נער שעוד לומד בבית הספר בזמן שהסרט הזה יצא. בסופו של הסרט קיוויתי בפעם המי יודע כמה, שנפסיק להיות תרבות שמקדשת גבר על פי מספר הבנות איתם קיים יחסי מין, ונהפוך להיות חברה בה "גבר אמיתי" (מושג שהוא נוראי וסטריאוטיפי, לא משנה איך ומתי משתמשים בו) לפי מידת הכבוד וההערכה שהוא מעניק להן.