"'היא' הוא אחד מהסרטים שהכי יצאתי מהם אמביוולנטי לאחרונה", מסביר שני קיניסו. על סרט שטומן בחובו מסרים חברתיים ורגשיים.
10:03 (07/02/14) שני קיניסו

הרבה מאוד אנשים שואלים אותי מה חשבתי על "היא" ("Her"), סרטו החדש של ספייק ג'ונז בכיכובו של חואקין פיניקס. העלילה שלו מתארת גבר שבעתיד הלא-כל-כך רחוק מתאהב במערכת הפעלה עם קול נשי (בקולה של סקרלט ג'והנסון) לאחר שהוא התגרש מאשתו (רוני מארה) וחש בדידות רומנטית וקיומית כאחד. "היא" היא מסוג הסרטים שחייבים לחוות, שכן הסרט עוסק בחוויות וברגשות שעומדים בבסיס הקיום האנושי שכולנו חווים בדרך זאת או אחרת, ומודגשים עוד יותר בעידן שבו אנחנו חיים. זוהי לא עומדת להיות ביקורת רגילה על סרט, אז רק שתדעו מעכשיו...זהו סרט שדן בנושאים רבים בהקשר של התרבות הטכנולוגית שהשתלטה על חיינו - על הדרך שבה אנחנו חווים את אותם רגשות באמצעות הטכנולוגיה, על החיבור בין הקיומי לגשמי - ועל כן, כל הדברים המשתמעים מכך. אך זהו לא הנושא המרכזי של הסרט הזה, לדעתי לפחות. "היא" עוסקת בראש ובראשונה ברצון הבלתי פוסק שלנו להפיג את הבדידות בחיינו, שמומחש באמצעות קשר רומנטי ומכאן, כמובן, להיאבק בבסיס אותן תחושות שהן כה טבעיות לאדם - לא רק תחושת הפגת הבדידות, אלא גם כאמור תחושת הבדידות עצמה. הסרט הציף בי תחושות רבות שסותרות זו את זהו בקשר אליי ואליו, תחושות שאני מודה שהעדפתי להדחיק. לדעתי יש הרבה מאוד רגעים שלא עובדים עד הסוף ב"היא", אבל ברמה כללית זהו סרט חכם ביותר. את חכמתו הרעיונית אינני מבין לעומקה עד הסוף. הסיבה לכך היא שמדובר בתחושות שבאופן הפשוט ביותר עדיין לא חוויתי במלואן ועד הסוף, או בתחושות וברגשות שהרגשתי באופן חלקי, אחרי הכל אני רק בן 18. רק למען הכנות (כנות שחייבת ללוות ביקורת שעוסקת בסרט הזה), הייתי עד היום רק במערכת יחסים אחת, ועל כן אינני יודע עד כמה יהיה זה נכון מצידי להיכנס לניתוח הרגשי העמוק שהסרט טומן בחובו. זוהי, ככל הנראה, הסיבה לסערת הרגשות שפקדה אותי כמעט לכול אורך הסרט, עד שהוא התחיל לייגע אותי במעט.מבחינה קולנועית הסרט טוב מאוד: המשחק המעולה (כן גם של ג'והנסון), הצילום והעיצוב והשימוש בצבע המוקפדים שמעצבים עולם סגרירי שממחיש באופן אפקטיבי את עולמו הפנימי של הגיבור ובכלל של הסרט ומה שהוא רוצה לייצג, והבימוי רב ההשראה כתמיד של ג'ונז שממשיך למקם את עצמו כאחד מהבמאים המיוחדים ביותר שפועלים כיום, עם סגנון משלו. אך השורה התחתונה בסרט היא התחושה האישית שאתה מרגיש לגבי מה שכרגע הוצג על המסך, הרגשה שאמורה להוות בסיס כולל לרגשות אחרים. אז האם היו רגעים שהזדהיתי עם "היא" והבנתי הבנה דיי ברורה מאיפה הוא מגיע? לחלוטין כן. האם זה מספיק על מנת על מנת לדון בסרט שדן במכלול שלם של רגשות אחרים? אני בספק. אני פשוט מאמין שגם שביקורת קולנוע לא צריכה רק לדון בטיבו של הסרט, אלא גם צריכה ברגשות האישיים של המבקר לגבי היצירה המבוקרת, וכמו במקרה הזה אלו הם רגשות שצריך כאמור לחוות."היא" הוא אחד מהסרטים שהכי יצאתי מהם אמביוולנטי לאחרונה- אמביוולנטיות שאולי תתברר לי בשלב מאוחר יותר.