ביקורת לסוף השבוע: שני קיניסו צפה בסרט "הזאב מוול סטריט" וחזר עם רשמים מעניינים.
16:09 (31/01/14) שני קיניסו

"הזאב מוול סטריט", סרטו החדש של מרטין סקורסזה, הוא אורגיה קולנועית (תרתי משמע) - במשך שלוש שעות אנחנו עדים לחגיגה קולנועית כמו שרק סקורסזה יודע לעשות, ובכך הוא מוכיח לנו בפעם המי-יודע-כמה שכוחו עוד במותניו. ובכלל, כאשר אתה יוצא מהסרט, התחושה שנשארת איתך היא שיצאת מאחת המסיבות הפרועות ביותר שהיית בחייך - ולא יודע אם זה טוב או רע. כאמור, רוב הסיכויים הם שתשמעו על "הזאב מוול סטריט" בהקשר של סצינות המין הפרועות והבוטות (שעליהן בהרחבה בהמשך), אך מובן שזהו לא העיקר בסרט הזה, שמטשטש את הגבולות בין הסאטירי לקומי, ומציג מסע דקדנסי מטורף, ומהנה ביותר, אל מעמקי השחיתות העצמית והניצול."הזאב מוול סטריט" מבוסס על סיפורו האמיתי של ג'ורדן בלפורט (לאונרדו דה-קפריו באחת מההופעות המושלמות ביותר שלו - וגם על כך בהמשך...), ברוקר שהחל את דרכו בוול סטריט אי-שם בשנות ה-80. כבר באחת מהסצינות הראשונות והמבריקות בסרט הוא מקבל את העצות האולטימטיביות להישרדות בוול סטריט מהבוס הראשון שלו, מארק האנה (מתיו מקונוהיי בהופעה מבריקה באחת מהסצינות הטובות והמצחיקות ביותר בסרט): כיוון שאף לא אחד יכול לצפות את התהפוכות הצפויות בשוק המניות, כדאי לג'ורדן לאונן לפחות פעמיים ביום, להסניף מכל הבא ליד, לשכב עם כמה זונות שהוא רק יכול, ולהתמקד ברווחים שלו ולא באילו של הלקוח. לאחר מספר ימים בלפורט נפלט מהעולם של וול סטריט בגלל יום שני השחור (אחד מהימים הקשים ביותר בתולדות הכלכלה העולמית בו היא חוותה את הנפילה הכלכלית הקשה ביותר מאז קריסת הבורסה ב-1929). מאותה נקודה בלפורט יוצר את עצמו מחדש כאיש מכירות עצמאי, שבו הוא מוכר מניות מפוקפקות ששייכות לחברות שאינן נסחרות בוול סטריט, ולוקח תמורתן עמלה אסטרונומית. מכאן הדרך לעושר היא מהירה, ואיתה הדרך לצריכת סמים בכמויות שאפילו להקות הרוק המיתולוגיות ביותר לא צרכו, ולעולם מופרע של מסיבות מטורפות וסקס בכל תנוחה ומספר אנשים אפשרי. זאת על רקע נישואיו לנעמי (מרגוט רובי), שדורשת ממנו לא פחות.אני מקווה שהעלילה שפירטתי כאן לא גורמת לסרט להישמע משעמם, כי היא, כמובן, רחוקה אלפי שנות אור מהסרט. הסגנון ההיפראקטיבי (במובן הכי חיובי שיכול להיות) של סקורסזה (שהוא גם, כזכור, הבמאי האהוב עליי) מגיע כאן אולי לשיא הגדול ביותר שלו - זה סרט שנע במהירות עצומה של תיאמן, והוא מציף אותך בפרטים, בסצנות ובשוטים שלפעמים הם כל כך מטורפים שאתה תוהה אם מה שאתה רואה הוא אכן נכון: הצילום המהיר עם תנועות המצלמה הווירטואוזיות והבלתי אפשריות של רודרגיו פריטו, עבודת העריכה העצומה והמטורפת של תלמה שנומייקר (העורכת הקבועה והמיתולוגית של סקורסזה) שגורמת לך לתהות האם השניים הנ"ל וסקורסזה לא היו אף הם תחת ההשפעה הכבדה של אותם סמים שגיבורנו צורך. ובכלל, סקורסזה עושה פה את מה שהוא עושה הכי טוב - הקשר בין הפסקול המטורף והמשובח שלו, לבין מהירות והריתמיות של תנועת המצלמה והעריכה.זהו כבר שיתוף הפעולה החמישי של לאונרדו דה-קפריו עם סקורסזה, שילוב שהוא ללא ספק מוצלח ביותר (וכמובן מזכיר את שיתוף הפעולה רב השנים שלו עם רוברט דה-נירו ששיחק ביצירות המופת הגדולות ביותר של סקורסזה). דה-קפריו מפגין פה הופעת משחק טוטאלית ומשובחת (ובאמת בראיונות לקראת צאת הסרט אמר סקורסזה שדה-קפריו היה אובססיבי לדמותו של בלפורט וחקר לגביה באובססיביות)- הוא מעצב פה דמות מגעילה ודוחה, עם קסם אישי רב ומצליח לגרום לנו להזדהות איתה לחלוטין. ולראייה, שימו לב לסצינה בה הוא מתמסטל מסמים ישנים ומנסה להגיע למכוניתו- אחת הסצינות הטובות והמצחיקות שראיתי השנה. כך גם ג'ונה היל שמזוהה עם ז'אנר הקומדיות המטורפות שמשחק את שותפו של ג'ורדן בהצלחה גם כן.בשבועות האחרונים יצר הסרט מספר שערוריות ודיונים. האם, כאמור, מדובר בסרט סאטירי או קומי? מובן שהשילוב יכול להיות ביחד, אך פעמים רבות סקורסזה נוטה באופן מכוון ומופגן לעבר הקומי הבלתי נשלט. סקורסזה מקצין במכוון את כל עולמו הערכי והחומרי של בלפורט, וכאמור, מציף אותנו בו לחלוטין. זהו עולם שמטבעו הוא מוצף ומנוון, כאשר התחושה של שהמשתתפים בו היא שהוא טבעי לחלוטין. הספקות שיעלו אצלכם בנוגע לטבעו של הסרט הן אך טבעיות, אך לדעתי אל תתנו לסקורסזה לבלבל אתכם- כשיצאתי מהסרט חשתי גועל עצום כלפי דמותו של בלפורט, שכן, בסופו של דבר, זוהי דמות מגעילה ומעוררת בחילה שמייצגת את כל הרע באנשי הברוקרים. ובכלל, חשוב לזכור: בכל סרטיו התמיד סקורסזה להקצין הכל, בין אם זאת האלימות הקשה ב"החבר'ה הטובים" וב"נהג מונית", ובין אם זאת הגבריות שנמצאת במבחן ערכי ומוסרי נוסח "השור הזועם" (תמה שגם נמצאת פה באופן ברור).מובן שיש לסרט גם צדדים רעים. לפעמים נדמה שסקורסזה משתשע מדי ומתעכב יותר מדי על סיטואציות, דבר שגורם לתסריט הנרטיבי להיפרע ולהפוך מדי פעם לסרט אפיזודיאלי לכל דבר. אך, בסופו של דבר, זהו טריפ קולנועי מהנה ומטורף, שגם אם אתה יוצא בסופו מותש קצת ובתחושה "ששתית" קצת יותר מדי, אתה מבין שזה היה לחלוטין שווה את זה. *YouTube:57EdD2tRAes?rel=0*