שני קיניסו בביקורת על הסרט החדש - "חלום אמריקאי" של הבמאי דיוויד או ראסל
09:47 (28/01/14) שני קיניסו

אחת התחושות מהם איתם יצאתי מהסרט "חלום אמריקאי" היא בלבול- זהו לא סרט אחיד ברמתו, ומאז צפיתי בו דעתי נדדה אליו עוד מספר פעמים כאשר כול פעם חשתי כלפיו משהו שונה. מדובר באחד המתמודדים הרציניים ביותר לאוסקר, באחת השנים המרתקות ביותר של הפרס הזה מזה הרבה זמן. מאז צאתו, "חלום אמריקאי" חוצה מבקרים וקהלים באופן קיצוני ביתר- יש כאלה שאוהבים אותו מאוד, ויש כאלה שלא סובלים אותו, וטוענים שהוא משעמם וחסר עניין. גם הקהל לא חוסך את שבטו מהסרט- חבריי ואנשים שאני מכיר, כמו גם הרבה תגובות באינטרנט, זועמים על הסרט וטוענים שהוא בזבוז של זמן. כך או כך, זהו סרט אינטילגנטי ששווה להתמודד עמו, שכותרת הפתיחה שלו מכריזה שחלק מהאירועים המתרחשים בו "אפילו קרו באמת"."חלום אמריקאי" (american hustle) מתרחש בשנות ה-70- זהו סיפורם של אירווין רוזנפלד (כריסטיאן בייל) בעל רשת של מכבסות שכבר עוסק בפשעים קטנים. הוא מתאהב בסידני (איימי אדמס) וביחד הם חוברים למבצע נוכלות בו הם עוקצים אנשים תמימים שמעבירים להם סכומי כסף גדולים, תוך הצעות מפתות והבטחות כאלו ואחרות. כאשר סוכן FBI ילדותי (ברדלי קופר) עוצר את סידני, הוא משאיר להם שתי אופציות- או שישתפו איתו פעולה בהפלת עוד ארבעה מקרים מסוגו, או שהוא מכניס אותם לכלא. השניים מסכימים לשתף פעולה, וכול זה קורה על רקע גילויים שעובדי ציבור בכירים מעורבים באחת הפרשיות, ומשולש רומנטי בין הסוכן, אירווין ואשתו של הסוכן רוזלין (ג'ניפר לורנס).את הסרט ביים דיוויד או ראסל, אחד הבמאים הטובים שפועלים כיום בהוליווד. בשנה שעברה הוא ביים בהצלחה רבה את "אופטימיות היא שם המשחק" (שזיכה את לורנס באוסקר). סגנון הבימוי של ראסל הוא מרתק- הוא משלב כמעט בכול סרטיו בין ז'אנרים שונים ומערבב ביניהם, ואת כל זאת הוא עושה עם תנופה ותעוזה רבה שסוחפים את הצופה עמוק אל תוך עלילת הסרט. אבל אחת הבעיות בחלום אמריקאי היא חוסר ההידוק בבימוי ובתסריט שלו (אותו כתב ראסל ביחד עם אריק סינגר)- יש בסרט רגעים משעממים רבים, ובכללי הרבה רגעים שפשוט לא עובדים. כמו ברבים מסרטיו של ראסל, גם פה נוכחות דמויות שהם גרוטסקיות וקריקטוריות- דמויות שבסרט הנוכחי מבטאות את הסאטירה החזקה והארסית הגלומה בו על הקפיטליזם האמריקאי.הביקורת על עולם הערכים הכלכלי והמוסרי של ארה"ב, מוצג פה באופן מחושב ואינטלינגנטי בין היתר על ידי גודש הצבעים הקיטשיים והצעקניים השוטפים את השוטים- עיצוב שמתחבר עם ריקנות הדמויות והמסר. סגנון הצילום של הסרט מזכיר את סגנון הצילום של יצירת המופת של מרטין סקורסזה "החבר'ה הטובים"- המצלמה מלהטטת בין הדמויות במהירות, ובכלל ההשפעה של סקורסזה מורגשת פה מאוד. בהקשר הזה אחת הטענות שהועלו נגדו אלו הם המחשופים העמוקים איתן הולכות איימי אדמס וג'ניפר לורנס לאורך מרבית הסרט, דבר שלא משאירות הרבה מקום לדמיון. זו ביקורת שמבקרת ביקורת- לדעתי סגנון הלבוש הזה (ובכלל, כל התלבושות בסרט הזה הן מוקצנות מאוד) בא על מנת להעביר ביקורת על כך שהקפיטליזם מנכס את גוף האישה לעצמו, קפיטליזם שנוסד ומנוהל בידי גברים לבנים.אך מעל הכול זהו המשחק המעולה של כל קאסט השחקנים המשובח שיש פה- איימי אדמס ממשיכה להוכיח שהיא שחקנית מעולה והיא אף סוחבת סצנות שלמות על כתפיה, וכך גם כריסטיאן בייל שלצורך התפקיד עלה במשקל. אך את ההצגה גונבת ג'ניפר לורנס בתור רוזלין- סגנון המשחק שלה הוא ארסי, שנון וקולח, והצפייה בסצנות איתה היא חוויה בפני עצמה."חלם אמריקאי" הוא סרט שמאוד קל לא לאהוב אותו- אתה פשוט מגיע עם ציפייה שמדובר בקומדיה מהנה וקולחת לצפייה, מתבדה, ומבין שמדובר בקומדיית דרמה סאטירית ועוקצנית. מדובר בסרט לא מהודק ואחיד ברמתו, ושהחצי הראשון שלו לא עובד. אבל ברמה כללית "חלום אמריקאי" הוא סרט נוסף שיוצא מהמעצמה הגוססת בעולם, ושאומר באופן לעיתים מבריק, ולעיתים מייגע, שהגיע הזמן שארה"ב תתחיל לעשות עם עצמה חשבון נפש. זכויות היוצרים על התמונה שייכות ליוצרי הסרט ולא לאתר.