טל ניסן חזרה מסמינר שנת שירות והרבה מסקנות לחיים. גם אתם אומרים לחברים שלכם שהם השתגעו אם הם דוחים את החיים שלהם בשנה? שווה קריאה...
21:02 (07/01/14) טל ניסן

"את רצינית? עד עכשיו חשבתי שזה סתם אחד מהשיגעונות החולפים שלך. לדחות את כל החיים שלך בשנה? את נורמאלית? את תתגייסי כמעט בגיל 20, תתחילי את כל החיים שלך אחרי כולם, בשביל מה את צריכה את זה?". נו, ולכם אין מה לומר לי?שינשינים- תלמידים אחרי תיכון ולפני צבא, שמחליטים להקדיש שנה מהחיים שלהם עבור תרומה לקהילה. אותם חבר'ה שיוצאים לשנת שירות תמיד נתפשו בעיניי כאליטה של בני הנוער, האיכותיים ביותר. הכרתי רבים מהם בשנים האחרונות, במסגרות שונות ומפגשים שונים. תמיד רציתי להיות חלק מהקבוצה הזו... עד שהגיעו המיונים לצבא.בכיתה י"ב אתה מתחיל להרגיש את הצבא זורם בך, ממש ככה. אתה מקבל אינסוף זימונים ומכתבים, בביה"ס עושים פעילויות (כמו מסע בעקבות לוחמים), בכיתה אין יום שעובר בלי שהנושא עולה לדיון- כולם חיים ונושמים את הרגעים האחרונים לפני שיתגייסו, מתכננים מה יעשו בזמן שנותר ואיך יגיעו לתפקידים הטובים ביותר. למען האמת, גם אני חלק מאותם חבר'ה שרודפים זימונים. "במחנה" זה החלום, עיתונות צבאית. אפשר לומר שאת הצעדים הראשונים לקראת מימוש החלום כבר עשיתי- קיבלתי זימון לשלב הראשון, עברתי אותו והגעתי לשלב השני. במשך שבוע שלם התרגשתי והייתי בלחץ מטורף לקראת המיונים המתקדמים. יומיים אח"כ הייתי צריכה לצאת לסמינר ש"ש של הנוער העובד והלומד. אין לי מושג למה בכלל נרשמתי, אבל המדריכה שהכירה אותי כל כך רצתה שאבוא שלא היה לי נעים לומר לה לא. בחוסר חשק משהו, ביום שישי בצהריים, אחרי 6 שעות בביה"ס ושעתיים מתמטיקה, התייצבתי עם קיטבג בצומת ירקונים וחיכיתי להסעה. קיבוץ רביד היה היעד, אבל לא היה לי מושג לקראת מה אני הולכת.הגענו אל הקיבוץ, 70 שמיניסטים, שני גרעינים. "מיד תכירו את החבר'ה בגרעין שלכם" הודיע המדריך והורה לנו לאן להגיע אחרי שמיקמנו את התיקים בחדרים. כבר הספקתי להכיר קצת חלק מהחבר'ה שנסעו איתי במיניבוס, והתרשמתי לגמרי לטובה. "בואו נדבר על ערכים. מהו הערך המרכזי בחייכם? מה עומד מאחורי הבחירות שלכם בחיים?", שאל עמרי המדריך. לכאורה נשמעת שאלה פשוטה, המון ערכים הם חלק מהיום-יום שלנו, אבל מהו הערך המרכזי? כולם שברו את הראש וחשבו מה מנחה אותם לאורך הדרך, מה גורם להם לנהוג בצורה כזו ולא בצורה אחרת. "אופטימיות", חשבתי לעצמי, "אופטימיות זה הבסיס לכל שאר הערכים שאני מאמינה בהם. אופטימיות היא הבסיס לאמונה שלך בעצמך. אבל רגע... אופטימיות זה בכלל ערך?". ערך הוא כל דבר שתבחר בו כקנה מידה לזיהוי והבחנה בין טוב ורע. ערך הוא סובייקטיבי- המוסר שלי הוא לא המוסר שלך. "אחרי שאתם יודעים מה הערך שמנחה אתכם, אתם יכולים לשים את האצבע על הערך המנחה את החברה הישראלית כולה?". השאלות בסמינר הזה הולכות להיות קשות, אה... טוב, איך אפשר בכלל לחשוב על ערך שמתאים לכל החברה הישראלית? אנחנו קיבוץ גלויות ענק, יש לנו אנשים מכל הצבעים, עם כל השפות, מכל העדות... לכל קבוצה כזו יש ערך מרכזי משלה, אבל לחברה כולה יש ערך משותף?"תחשבו על הממשלה, תחשבו על הכלכלה, תחשבו על העיתונים, תחשבו על ביה"ס- תחשבו, על מה כולם בביה"ס נלחמים?"- הו, זו כבר שאלה קלה... על הציונים הכי טובים, תעודת הבגרות הכי טובה, על המקום הראשון בריצה, על המקום הכי נוח בכיתה, על נציגות במועצת התלמידים, על תפקידים חשובים אחרים... בביה"ס כל הזמן נלחמים. ובממשלה? על התיקים הכי משמעותיים, על הפרובוקציות הכי מתוקשרות, על הנאומים הכי סוחפים, על הסיסמאות הכי מוצלחות, על חברי הכנסת הטובים ביותר, על הצעות החוק שבטוח עוברות... לא חסר על מה להילחם. "אם כך, מהו הערך המרכזי בחברה הישראלית?", מאיפה אני יודעת? מלחמה? מלחמה זה ערך? אולי הרצון להצליח? "החזק שורד. החברה הישראלית עובדת ומתנהלת בשיטת החזק שורד". אוקיי, הבנתי, אנחנו מדברים על הדרוויניזם החברתי (נכון, במקור זה "המותאם שורד". המילה "חזק" במקרה הזה מתייחסת למי שמסוגל להתאים עצמו, וזה מה שהופך את אופיו לחזק). "האם החברה הישראלית צריכה להתנהל בשיטת החזק שורד?", אף חברה לא צריכה להתנהל בצורה הזו, ועל זה כולם הסכימו. הדיונים בנושא הלכו והעמיקו. דיברנו על החברה הישראלית, על קו העוני, על זה שאף אחד לא עושה כלום, שהציבור לא מצביע ברגליים, שכולם שותקים ונותנים לחיים להמשיך להתנהל ולהסתובב כך. אנחנו פשוט נותנים לממשלה לשחק בנו כמו מריונטות על חוטים, חסרות עמוד שדרה, חסרות דעה, חסרות יכולת. "האזרח מרגיש קטן, מרגיש חסר תועלת. נותנים לנו את הכוח רק כשצריך להצביע, שם אנחנו חכמים גדולים ועושים כרצוננו. אבל בפועל... בפועל לדעתי אין לנו השפעה. אנשים שורפים את עצמם ברחוב, התקשורת זועמת ומבקרת, והכל נשאר אותו הדבר. למה שנרצה לשנות? למה שבכלל נצליח?".אם הערך המרכזי בחברה הישראלית היום הוא "החזק שורד", מהו האידאל? אם אנחנו מחליטים לצאת לדרך ולשנות, אם אנחנו מחליטים לא לנטוש את המערכה רגע לפני שעושים את הצעד, אם אנחנו מחליטים לא להיות רגל בפנים-רגל בחוץ- מהו הערך שאנחנו רוצים לראות בחברה הישראלית? "ההפך מהחזק שורד לדעתי, הוא שוויון ערך האדם. איפה הייתם ממקמים את ישראל בסקאלה שבין שוויון ערך האדם לחזק שורד?" שאל עמרי המדריך. כולם הצביעו על נקודה שנמצאת בערך שלושה רבעים מהדרך לכיוון החזק שורד. "אנחנו כאן כדי לשנות את השיטה. אתם מוכנים לעשות את זה?".כשמבקשים ממך לעשות שינוי כל כך גדול, מה אתה עונה? אפשר לצחוק בקול ולומר לו שהוא אסטרונאוט אם הוא חושב שחבורה של בני 17 יכולה לעשות את זה. שזה יומרני מדי לחשוב שאנחנו יכולים לעשות שינוי... אולי זה באמת יומרני מדי? "יצחק צוקרמן, אחד מהמורדים בגטו ורשה, היה חבר בחוות ההכשרה." חוות ההשכרה הייתה המקום שריכז חלוצים לפני עלייתם לארץ, שם הם למדו כיצד לעבוד אדמה ולהתאקלם בשטח. בהמשך, בתחילת המאה ה-20, נולד הצורך לאמן יהודים להילחם במשטר הנאצי, והחווה הפכה גם למקום אימונים. "אתם הולכים לעבור חוות הכשרה. אבל אתם לא תתאמנו להילחם בנאצים וגם אין צורך ללמד אתכם איך לעלות לארץ. אתם צריכים להחליט מהי חוות ההכשרה שלכם." האמת... שזו משימה קשה. למה אנחנו רוצים להכשיר את עצמנו? עם מה אנחנו רוצים לצאת מהשנה הזו? מה אנחנו רוצים לתרום ומה אנחנו רוצים לקחת לעצמנו? המשפט הראשון שעלה לי לראש הוא – "כל מה שהרע צריך כדי לנצח זה אנשים טובים שלא עושים דבר." – פתאום זה נשמע כל כך הגיוני ונכון. אולי לפעול ביחד כגרעין זה סוד ההצלחה, ואולי נמשיך לדון בזה גם במאמר הבא...המשך יבוא! *אובייקט:לא פוגע* צילום: מתוך הסמינר, טל ניסן.