שר החינוך, שי פירון, הציג מהפכה במבנה בחינות הבגרות. נבו שפיר, כתב האתר שסיים 12 שנות לימוד, וריקי ברוך, אמא לשניים, מאמנת אישית וקבוצתית, מתייחסים לרפורמה.
21:49 (16/12/13) נבו שפיר

וכל הכבוד לשר/ נבו שפירלמה לא עשו זאת קודם? - זה מה שאני הכי רוצה לשאול את בכירי משרד החינוך בשנים האחרונות. ידוע כי יש עוד דרך ארוכה עד לשיפור המיוחל במערכת החינוך הממלכתית, אבל זו בהחלט התחלה.מחיאות כף רועמות מגיעות השבוע לשר החינוך הטרי הרב שי פירון. בתום המון זמן ללא שינוי משמעותי במערכת שהכי קל להתלונן עליה, הגיע צעד אמיץ שמראה על נכונות אמתית להגיע הכי קרוב לאידיליה חינוכית. ברור שזה רק הצעד הראשון – בדרך למטרת העל - לצמצם את בחינות הגמר למספר מינימלי של 4 (!) בחינות בלבד, על מנת לקבל זכאות לבגרות. בכירים במשרד החינוך, ובראשם השר, החליטו השבוע לאחד את בחינות הליבה המפוצלות לשני חלקים או יותר – לכדי בחינה אחת. מה זה אומר? פחות חומר, דגש על למידה, ובעיקר הקלה על תלמידים.אני זוכר את תקופתי בתור תלמיד תיכון, ייחלתי לרגע שבו אפטר סוף-סוף מהבחינה בלשון א', היסטוריה א', שאלון 01, 02, 03 במתמטיקה. אחרי כל בחינה אמרתי לעצמי, בסופה של למידה מרוכזת, קשה ואינטנסיבית (לא באמת): "אני לא מאמין שסיימנו עם זה", והרשיתי לעצמי לשכוח ולתעב את המקצוע בעמקי ליבי במהלך הקיץ, עד תחילת שנת הלימודים החדשה.אבל, וכאן מגיע "אבל" גדול, יש עוד חלק. נכון, זה היה רק חלק א' של הבחינה, וזה שעברתי (או לא עברתי, עוד לא ידוע) לא מקנה לי את היכולת להסיר את הדאגה הקלושה ביותר מליבי –שזהו אפילו לא צעד אחד שלם כלפי "המטרה הסופית" – תעודת הבגרות. עכשיו, אני אהיה האחרון שאתגאה בכך שהייתי תלמיד טוב (מבחינת התנהלות, כן? הציונים זה כבר משהו אחר), אבל להרבה תלמידים אין את הסיבולת שלי הייתה. לא כל התלמידים בימינו לוקחים את היציאה מהתיכון עם תעודת בגרות כמובנת מאליה – להפך, יש חלק שמוותרים מראש ובאים לבית ספר כדי "לחמם את הכיסא". מה שאני מנסה לומר הוא שבעצם, לא כולם רואים בעיני רוחם את תעודת הבגרות כמטרה. זה לא שאני מחשיב את הזכאות לה כדבר חובה שאין חיים בלעדיו, לא – אבל בתי הספר צריכים לעשות הכל כדי למצות פוטנציאל של ילדים שיכולים, עד המקסימום. בעיניי, הצמצום הזה מקל המון על תלמיד שגם ככה מוצף בעשרות נושאים מעשרות בחינות שונות עליהן הוא נבחן באופן חודשי. אם הוא יגיע לדוגמה, לסוף כיתה י"א, פחות שני נושאים שלמים (ובהתאמה, פחות שעות מערכת) הרי זה מבורך. המיעוט הזה מאפשר את היכולת להרגיש שהשגת משהו כשסיימת בחינה אחת בהצלחה, בדרך אל קו הסיום. הוא נותן מעין צ'ופר לתלמיד שלא שם את בית הספר בראש מעייניו, בכיבוס מילים.לא הגיוני, לטעמי לפחות, שבן נוער שמסיים כיתה אחת (למשל כיתה י'), מסיים ללמוד את מקצועותיה וניגש לבחינות בנושאים הללו, נאלץ להתעכב בשנית על אותם נושאים גם בשנה הבאה. תחשבו איזה מאמץ כרוך בעניין הזה.אני מסתייג מהקביעה שאומרת שבית הספר צריך להגמיש את עצמו בכל מחיר לתלמיד, אבל מערכת החינוך שאני סיימתי, לא הייתה המקום האידיאלי ללמידה, להצלחה ולהרגשת הישג – ולכן, אפילו כשסיימתי בהצלחה מרובה את שתיים-עשר שנות הלימוד שלי, אני לא מרגיש שפספסתי בשנה את היבחרות "יש עתיד" לכנסת (תאמינו לי, אני ממש לא תומך נלהב של המפלגה), אלא מפרגן לתלמידים החדשים, שאולי ירגישו טיפה יותר טוב לאור הרפורמה החדשה."תעודת בגרות צריכה להיות בת-השגה לכל תלמיד בבית הספר התיכון" / ריקי ברוך(מתוך "עשר פלוס" - מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות)אמנם ילדי שלי בגרו וחצו כבר את דילמת תעודת הבגרות. העול "הזה" כבר מאחריהם ויחד עם זאת אני חשה את אותו צורך בתוכי - כאם וכמורה שפרשה - להתייחס לכאוס השורר סביב תכנית השר לצמצם את מספר בחינות הבגרות ולאחד מקצועות לבחינה אחת. אין לי ספק. בוגרי תיכון אמורים לגשת למבחני בגרות חיצוניים. כשניגשתי בשנת 1976 לבחינות הבגרות שלי, עמדו לפני 7 מבחני בגרות חיצוניים וכולם התקיימו בסוף יב'. זוכרת את הדרישה שעלתה אז לפרוש את מבחני הבגרות על פני שנתיים לפחות. הלחץ והעומס לאורך כיתה יב' ניכרו בנו היטב והיו על חשבון למידה אמיתית. מאז עברו מבחני הבגרות שינויים משמעותיים. הוכנסה שיטת היחידות, רבו המקצועות, מספר מבחני הבגרות עלה בהדרגה והדרישות מהתלמידים הגיעו למצב כמעט בלתי אפשרי. זוכרת את ילדי שלי נאנקים תחת רצף מבחנים, שלכל אחד מהם כמות אינסופית של חומר מבלי שנעשתה אפילו חלוקה של טפל ועיקר.אני מקדמת בברכה את הצעד לצמצום מספר מבחני הבגרות אליהם אמורים תלמידי התיכון לגשת. אלא שהחלטה נחפזת שבאה מהצורך להראות סוג של שינוי, יכולה להזיק לבוגרים הרבה יותר מאשר להועיל.אופציית שילוב המבחנים כמו "שניים במחיר אחד" לוקה בחסר ואף מסוכנת. אני דוחה את המחשבה לשלב בין מבחני הלשון והספרות. מבחינתי אין פשרות. כל בוגר תיכון במדינה חייב לצאת לחיים כשהוא דובר עברית תקינה. בעל אוצר מילים עשיר ויכולת ביטוי בכתב ובעל-פה. תכני המבחנים כפי שהם היום אינם זהים ואינם מקבילים בשום דרך למעט העובדה שהם נכתבים באותה שפה. הנוער שלנו ממעיט לקרא ספרים. מרבית קהל הקוראים שאני פוגשת בביקורי בספריה שייך לקבוצת הילדים או לקבוצת הבוגרים. בודדים הם בני העשרה שמשוטטים בין מדפי הספרים. עצם איחודם של המבחנים לשון וספרות ייתן לגיטימציה מוחלטת לרדידות השפה ועלול להכחיד מתוכה את השימוש הנכון במספרים, זכר, נקבה והטיית הפעלים. שהרי כבר כיום נאנקים הלומדים לפסיכומטרי תחת עול המילים והביטויים שלא פגשו בהם מעולם.אני מצדדת בהחלטה שתצמצם את מבחני הבגרות החיצוניים עד לשישה. (אנגלית, לשון, מתמטיקה, הבנת הנקרא, אזרחות ואולי גם היסטוריה יהודית) מוטב ששאר המבחנים ועבודות החקר יוגשו למורי בית הספר ויהוו מרכיב בתעודת הבגרות. כמורה הייתי שמחה לדעת שיש בידי את היכולת להגיש את תלמידי לבחינה סופית פנימית. לנסח אותה, להתמקד בנושאים החשובים ובה בעת להקדיש זמן לשיח, להיבטים ערכיים, לתקשורת בינאישית, להקשבה הדדית, לאהבת מולדת, לדיונים בדילמות מוסריות, אהבת הטבע והסביבה וסובלנות.כל כך הרבה נושאים חשובים נדחקים לקרן זווית במרוץ להספיק מסות חומר שערכן לעתיד חייהם מוטל בספק. מרגע כניסתם לתיכון שומעים התלמידים את המונח "תעודת בגרות" בתדירות ובמינון שלא שמעה עד אז אף מילה בעברית. המילה הופכת עבורם לסוג של "סיוט" ההנאה שבלמידה נותרת אי שם בשנות החטיבה והמרוץ לאורכן של שלוש השנים הופך ליעד כבד ולא מהנה.תעודת הבגרות חשובה. לא בכדי ניתן לה שמה הספציפי: תעודת בגרות. היא אמורה להיות בת-השגה לכל תלמיד בבית הספר התיכון. יש לרכז את הבחינות בשנה אחת ולסיים חלק מהמקצועות בכיתות י'-יא'. יש להביא את התלמידים לכך ששנת הלימודים האחרונה תהיה עבורם חווייתית לא רק בהפסקות. שהשיעורים יהיו מושא לציפייה. שהדיונים יהיו מעשירים, שהלמידה תהיה מעמיקה ומאתגרת ומעל לכל שהתהליך והחשיבה יניבו פרי בטווח השנים. ריקי ברוך היא אמא לשניים, מאמנת אישית וקבוצתית. זכויות היוצרים על התמונה שייכות לטל ניסן