בעקבות מותו של אריק איינשטיין, גולשת האתר על הזיכרון הקולקטיבי ששכח את האנשים החשובים באמת.
17:31 (06/12/13) כתב אורח

אז ישבתי עם המשפחה וצפינו בכל המשדרים המיוחדים. אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שצפיתי ב"מציצים". קודם בערוץ הראשון, אחר כך בערוץ 24 ובערוץ 10 ושוב בערוץ הראשון. גם את "עיניים גדולות" ראיתי. וגם את "סאלח שבתי" ואת "שבלול".ראיתי את כל הראיונות, את כל הקליפים. הקשבתי לכל סיפור שסופר, לכל מפגש בין אריק לאדם אקראי. בנסיעה, במקלחת, לפני השינה, אחרי שהתעוררתי - רק אותו שמעתי. שירים שלו בלבד. חשתי בחילה רק מהמחשבה להקשיב לזמר ישראלי אחר (מקסימום שלום חנוך או מאיר אריאל, וגם זה בקושי...) ושלא נדבר בכלל על זמרים לועזיים.אני אותה הנערה שלפני שנה לא הצליחה לשמוע כלום בעברית, ממש כלום.אבל השנה משהו השתנה, הכרתי את שלום חנוך, אריאל זילבר, כוורת וכן, גם את אריק איינשטיין. ובכל זאת, הרוב המוחץ שהתנגן באוזניי היה לועזי בלבד. אז מה השתנה?ביום שלישי, ה-26 בנובמבר, יום לפני תחילת חופש חנוכה, נכנסתי כהרגלי לאינטרנט. מידי פעם אני עוזרת מספיק אומץ וקוראת בחדשות איך הפעם נרקבת המדינה שלנו. שוב אונס, שוב רצח מחריד, ניסיון התאבדות, בעילת קטינות. הכל כבר ידוע ומוכר וצפוי. אני כבר לא מתרגשת, כבר לא כועסת. אני מכירה את זה, זה פשוט דיסק שבור.אבל אז צצה כותרת שהצליחה לצוד את תשומת ליבי. "הזמר אריק איינשטיין פונה לבית החולים במצב קשה". כך אמר הכתב.אני זוכרת שחשבתי שסתם מגזימים, הוא בטח ייצא מזה. *YouTube:2GRq0Wia9PQ* באותו לילה החלטתי לישון מוקדם. אני לא זוכרת למה, אבל בתשע כבר הייתי במיטה. ההורים למטה צפו בחדשות ודיברו על ענייניהם. אבל אז לפתע השתתקו והטלוויזיה הוגברה. "כן, כפי שנמסר בדיווחים קודמים, אריק איינשטיין פונה לבית החולים איכילוב. מצבו מוגדר כאנוש. ניתן לראות את חבריו הקרובים מגיעים אל חדרו בשעה ש..."פה התפרצה אימי, היא אמרה 'טוב נו, מזה הוא כבר לא יצא.'"את טועה", חשבתי לעצמי. "הוא לא ימות". בעיניי אריק איינשטיין היה בין האנשים בני האל-מוות, אלה שלעולם יישארו בני שלושים בעיניי.אמרתי לעצמי שהוא לא ימות, הוא לא יכול למות. אני לא ראיתי אותו מופיע וזה לא הוגן.ואז הגיעו המילים "אריק איינשטיין נפטר ואין מי שישיר לנו יותר." כן, אנשים, הגורל הוא פשוט ביץ' רציני.אתם בכלל לא מבינים את כמות הדמעות שפגשו את הכרית שלי באותו הלילה. ולמה? על מה? הכרתי אותו? לצערי לא. הוא היה חבר שלי? לצערי לא. קרוב משפחה אולי? גם זה לא. אז למה אני ממררת בבכי אילם במיטה כשאני אמורה לישון?למחרת בבוקר כבר דיווחו לי מבוגרים יודעי עניין שהחלל שהותיר מזכיר את זה שלאחר רצח רבין. היו גם כאלה שאמרו כמה חבל, נשארנו עם אנשים כמו זה-שלא-אגיד-את-שמו-כי-הוא-עדיין-לא-הורשע. ברדיו השמיעו רק אותו, ובטלוויזיה הקרינו בלופים סרטים וראיונות שעשה.אז יש פה כאב גדול, תחושת החמצה מרירה, פספוס ענק, אבל כבד. אבל יותר מכל, אני מרגישה אשמה.אשמה כי שכחנו אותו קצת. ממש כמו בני פורמן, שתינו את הצוף מכל הפרח ועכשיו הוא התייבש. שכחנו שבין בחורות עירומות על כדורי הרס ובין נערים צעירים שמבלים בבתי בושת ברזילאיים, בין אלו שגרים במגדלי יו וצוחקים כל הדרך לבנק לבין זמרים מפוקפקים, בין כל אלה יש את האנשים הישנים. בני האל-מוות. אלה שמגיעה להם התהילה פשוט כי הם לא מבינים בכלל למה הם. לא צריך לצרוח את זה לעולם, הם לא היו רוצים את זה. אבל צריך בשקט-בשקט לטפטף לאנשים לשכל ששכחנו את האנשים החשובים באמת.כבר עבר יותר משבוע וכולם המשיכו בחייהם. הרדיו חזר למשטר הטיילור סוויפט-ג'סטין ביבר-והשאר (אני ממש לא מבדילה). בטלוויזיה חזרו לדבר על החדשות בארץ ובעולם. אני מרגישה שנשארתי לבד במערכה. רק אני, השירים והאשמה.לא זכיתי להכיר את אריק ובכל זאת, הלב חוזר ואומר, שהלכת לי חבר.וזה רגש האשמה שאני סוחבת על הגב כבר שמונה ימים.שכחתי אותך אריק! אני מצטערת! אני כל כך מצטערת!אז עכשיו זו אחריותי שלא תישכח שוב. זכויות היוצרים שמורות למאגר CC פליקר- ויקמדיה. צילום: סער יעקב, לע"מ.

 
 
הצג מידע נוסף לכתבה
חזור לדף הקודםהדפס כתבה שלח כתבההוסף הודעה/תגובה
 שיתוף
 
 


רענן הודעות/תגובות

עד כה: 0 תגובות ב 0 דיונים.

cmdOrder התחלה לסוף

All Reviewsפתיחה/סגירה כל התגובות ברצף

Add Reviewהוסף תגובה
 
 

All Reviewsחזרה לדף ראשי

Add Reviewהוסף תגובה

וידאו

 Video

וידאו YouTube

 YouTube Video

תמונה

 Picture

מקרא:

תגובת מנהל

 Management review

תגובה ללא תוכן

 No content review

תגובה חדשה

 New review

אודיו

 Sound

הודעה ללא תגובה

 Message without response

הודעה עם תגובה

 Message with response

קובץ

 File

פלאש

 Flash