טלי ברייר כותבת מכתב מרגש למחנכות שלה, לכבוד יום המורה החל מחר- 26.11.2013, כ"ג כסלו תשע"ד.
21:15 (25/11/13) טלי ברייר

למחנכות היקרות לי מכל,כמה פעמים בחיי כבר כתבתי לכן? כמה פעמים כבר דיברנו? לא, אלו הן לא השאלות הנכונות. השאלות הנכונות הן- כמה פעמים אתן כתבתן לי תשובות? כמה פעמים נתתן לי מזמנכן החופשי (או הלא חופשי)? כמה פעמים נשארתן אחרי שעות העבודה, רק כדי לפתור בעיה? כמה פעמים נתתן, לא משנה מה, חיבוק, חיוך, מילה טובה, מחשבה, חום, אהבה? ולא רק לי, לכל התלמידים (או במקרה הזה- התלמידות) שלכן. אתן לא מפסיקות אף פעם.והנה, יום המורה מגיע לו, ולמרות שכבר הספקתי להודות ולכתוב לכן מכתבי תודה כמה פעמים, זה אף פעם לא מספיק. היום הזה הוא יום שלם המוקדש לכן, (ולמורים המקצועיים, כמובן) ולכל מי שעוסק במקצוע הנעלה הזה.אז אני רוצה "לנצל" את היום הזה, ושוב להודות לכן על כל מה שעשיתן, לומר לכן מילה אחת- תודה. לא משנה כמה פעמים אגיד אותה ובאילו סיטואציות, זה אף פעם לא יספיק. כי יש כ"כ הרבה על מה...במהלך השנים האחרונות, כמו כל אדם בעולם, עברתי תקופות, אתגרים וקשיים למיניהם, לאורך כל הדרך, שלא תמיד הייתה הכי קלה או נעימה (ולפעמים אפילו קשה), הייתן שם לצידי. תמיד. וזה ממש לא מובן מאליו.בכל פעם שהיה לי קצת קשה, קצת מורכב, הקשבתן, תמכתן, ייעצתן. בכל פעם שעשיתי משהו שגוי ושקעתי- טלטלתן אותי (נפשית כמובן) בעדינות, ודיברתן איתי; ניסיתן לעזור לי למצוא פתרון למצב. בכל פעם שמשהו פחות טוב קרה- חיבקתן, ניחמתן, הצטערתן בצערי ונתתן לי כוח להמשיך הלאה במילים החמות ובמשפטים המעודדים. בכל פעם שידעתן שאני צריכה ללכת למקום מסוים או לעבור בדיקה מסוימת- שאלתן, התעניינתן והתעדכנתן בשמחה.וההפך, לא רק ברגעים הקשים, גם ברגעים הטובים, בכל פעם שהצלחתי וניצחתי- שמחתן, צהלתן, חיבקתן, נתתן לי "כיף", שיבחתן, הייתן מאושרות יחד איתי. כשהוצאתי ציונים טובים, כשניצחתי את עצמי, את החלקים הפחות חיוביים שבי, כשפתרתי בעיה, כשבחרתי להתמודד עם הכל בחיוך, כשהחלטתי לחזור לגישה שלי להתמודד עם הכל בחיוך, כשקמתי והמשכתי הלאה, כשמצאתי את הטוב בתוך כל השחור... אתן תמכתן, חייכתן, עודדתן אותי להמשיך ולנסות, להמשיך כפי שנהגתי. אמרתן לי שאתן גאות בי, שאתן מאמינות בי עם כל הלב, הזכרתן לי שאנחנו תמיד במגמת עלייה ושטוב שאני ממשיכה בה ולא מתייאשת.לא משנה מתי, איפה ולמה, תמיד היה לכן זמן להקשיב. ואם לא באותו הרגע- אז רגע אח"כ, ואם לא רגע אחר כך- חיפשתן יחד איתי וקבענו זמן. ולא משנה עד כמה אותה התקופה הייתה עמוסה, תמיד מצאתן זמן.וזה לא הדבר היחיד שתמיד עשיתן, למצוא זמן לשיחה. אתן גם תמיד האמנתן בי, וע"י כך גרמתן גם לי להאמין בעצמי, להאמין שאני יכולה לעבור את זה, להאמין בכך שאני מסוגלת, שיש לי את הכוח. להאמין שאין מכשול שאני לא יכולה לעמוד בו. פשוט להאמין. לימדתן אותי בכל פעם דבר חדש, או שלימדתן אותי למצוא את הדבר שכבר היה חבוי בי מחדש... ולימדתן אותי, פשוט כך.גם אם אכתוב עמודים שלמים, זה ממש לא יספיק, לא כדי לפרט את כל מה שעשיתן למעני וגם לא כדי לספר עד כמה אני מעריכה אתכן ומודה לכן.כן, אתן מחנכות. כן, אתן מורות. ומי אם לא אתן יעזור לי וילמד אותי את זה? ובכל זאת- עשיתן מעל ומעבר לתפקידכן, לא רק חינכתן תלמידה, חינכתן אדם, תרמתן (ואתן עדיין תורמות) חלק בעיצוב שלי כאדם, דבר שיישאר גם עשרות שנים לאחר שאסיים ללמוד בבית הספר. חינכתן לחיים.שמחה שזכיתי שתהיו חלק מהחיים שלי,אוהבת ומעריכה,טלי. זכויות היוצרים על התמונה שייכות לעמוד הפייסבוק של "יום המורה".