הכתבה הראשונה בסדרת הכתבות לקראת יום המורה שיחול ב26 בנובמבר. טל ניסן מוקירה תודה למורים שלה ומנסה להבין- מדוע אנחנו כה כפויי טובה לפעמים?
21:21 (24/10/13) טל ניסן

במהלך 12 שנות לימוד אנחנו זוכים להכיר עשרות מורים שמבלים איתנו שעות על גבי שעות בכיתת הלימוד. מורים הם כמו מוזיקה, כל אחד מביא איתו סגנון אחר- יש מנגינות שקטות ורגועות, יש מנגינות קצביות, מנגינות שכולם מכירים ואוהבים לשיר, מנגינות שאפשר להאזין להן בלי הפסקה, מנגינות שמחות ועצובות, רועשות, בועטות ומצחיקות- "זה כל הקסם". לכל מורה יש את המנגינה שלו, התווים שהוא חולק עם תלמידיו, ההרמוניה שאופפת את החדר כשהוא נכנס אליו. בכיתה י"ב אתה מתחיל לעשות חשבון נפש של השנה האחרונה- מה אזכור מבית הספר? מה אשכח? את מי אקח איתי להמשך החיים ואת מי אשאיר מאחור? "אלו מורים את חושבת שתזכרי בעתיד?" שאלה אותי חברה. "את כולם!!" עניתי בביטחון, "איך אפשר לשכוח?". "לא הבנת" היא צחקה, "אלו מורים תזכרי באמת, לא רק בשם ופנים… אלו מורים תזכרי בזכות מה שהם הותירו בך, דברים שהם אמרו או עשו, משהו שהם יצגו עבורך, אוזן קשבת או שיעורים מרתקים. את מי באמת תזכרי?".התשובה שבאה אחר כך הייתה ברורה לשתינו, אך המשכתי להרהר בשאלתה עוד תקופה ארוכה. מה הופך מורה לכה משמעותי בעיני תלמידיו? למה לתלמידים קשה להביע הערכה כנה כלפי מוריהם? למה אנחנו לא מנסים לעיתים להציב את עצמנו בעמדתו של המורה, ולשפוט את הסיטואציה מנקודת מבטו? המון סימני שאלה התעופפו באוויר. אנחנו לא מודים למורים שלנו לעיתים קרובות. לפעמים נדמה לי שאנחנו לא מודים למורים שלנו כלל. הרבה פעמים אנחנו בוחרים לתפוס את נקודת המבט של התלמיד העקשן שחושב שהוא יודע הכל. הרבה פעמים אנחנו שוכחים שהמורים שלנו הם בני אדם, שיש להם חיים שלמים מחוץ לבית הספר, שיש להם משפחה וילדים, חברים שהם יוצאים לבלות איתם ומחויבויות אחרות לחזור אליהן. אנחנו מוחקים ברגע את כל מה שהם עשו בשבילנו, כל הזמן שהם הקדישו והקשיבו גם מחוץ לשעות הפורמאליות, את האסמסים עם השאלות על המבחן באמצע הלילה והפרגון על פעילויות שאינן בגדר השיעור. פתאום כל מה שאנחנו זוכרים זה ציון גרוע, נזיפה אחת, הויכוח על האיחור והתלבושת ו"אוף! אי אפשר עם המורה הזו יותר!". לא פעם אנחנו כפויי טובה, לא פעם אנחנו חצופים, כי הרבה יותר קל להיות יהיר מלפרגן. "להיות מורה זה 24/7" אמרה לי פעם מישהי. היא צודקת, כי להיות מורה זה לחזור ללמד תלמיד למרות שהוא התחצף אליך, להיות מורה זה לשבת פרטני עם התלמיד שהכי קשה לו כדי שיבין את החומר, להיות מורה זה לצאת לטיול שנתי במקום לשחק עם הילדים בבית, להיות מורה זה לחנך ולא רק ללמד חומר לבגרות, להיות מורה זה לגרום לתלמיד שלך לחשוב ולא להיות תוכי, להיות מורה זה לחשוב על אתגרים חדשים ומערכי שיעור לתלמידים, להיות מורה זה לענות להודעות במשו"ב, באסמסים, בטלפון, במיילים, בוואטספים, באינבוקס וביונת דואר. אבל מעל לכל, להיות מורה- זה להיות בן אדם. אולי לקח לי 12 שנים להבין את זה… אבל אף פעם לא מאוחר. קוראים לי טל ניסן, אני בכיתה י"ב, ואני כאן כדי לומר תודה. אני כאן כדי לזכור את חצי הכוס המלאה.תודה לך, המורה שלי, שהעדפת לחנך לדורות, שהעדפת להיות כאן במקום בכל מקצוע אחר. תודה. תמונה- צילום מסך, קטע מהסרט "תעביר את זה הלאה", YOUTUBE. כל הזכויות שמורות ליוצרי הסרט.