טל ניסן יצאה לראות את הסרט הישראלי החדש של תום שובל, "הנוער", וחזרה עם ביקורת עם הסרט בפרט, והקולנוע בכלל.
23:36 (16/09/13) טל ניסן

בואו נדבר על "הנוער". מה גורם לכל כך הרבה איגודים, מפיקים, אנשי קולנוע בארץ ובעולם, מבקרי קולנוע ושופטי פסטיבלים, לאהוב את הסרט הזה? השאלה הזו מטרידה את מנוחתי כבר מספר ימים. אולי העיסוק במצב הכלכלי הקשה שרוב המשפחות הישראליות סובלות ממנו? אולי זה הסוף הפתוח אך הוודאי (בדיוק כמו ב"מי מפחד מהזאב הרע")? אולי מפני שהגיבורים הם בני נוער שנוקטים יוזמה (מהסוג הפחות מועדף עליי)?... איך זה שעד כה לא מצאתי ביקורת אחת לא מחמיאה ברחבי הרשת? אולי ישנה מחתרת-לכתיבת-מחמאות-לסרטים-ישראלים?"הנוער" הוא סרטו של תום שובל, המגולל את סיפורם של שאול ויקי (דוד ואיתן קוניו), תאומים זהים מבית קשה יום. אביהם (משה איבגי) מפוטר מעבודתו, והם מחליטים לתכנן מבצע ש"יוציא אותם מהבוץ" הכלכלי שמערער את אחידות משפחתם. לאור הביקורות המחמיאות ברשת והפרסים המרשימים שבהם זכה, החלטתי לצפות ולבחון זאת מנקודת מבטי כנערה. בכל זאת, סרט שנקרא "הנוער" ואני לא אצפה בו?נכנסנו לאולם הכמעט-ריק והתרווחנו על כיסאותינו בשורה טובה באמצע. בשורה שמאחורינו ישבו עוד מספר אנשים, וזה כל מה שהצלחתי לתפוס בזווית העין. אין ספק שמהרגע הראשון האווירה בקהל לא הייתה סטנדרטית: הפטפוטים לא היו לחשושים, כולנו שמענו מה כולם אומרים, אפשר לומר שזה היה חצי דיון. אפשר גם לומר שהסרט דרש זאת, וההבעות של כולנו היו מאוד דומות, למרות שהפרשי הגילאים היו עצומים.רוב התגובות המילוליות במהלך הסרט התחלקו לצקצוקים בנוסח: "אוי ואבוי, מה הם עושים?", "הם הולכים לאנוס אותה", ובעיקר- "לאאאא". כל זה קרה לרוב בסצנות המקלט. אין ספק שעל התאורה המעולה שם (ובכל הסרט) אי אפשר לחלוק. אבל, בין השאר, תוכלו לצפות בסצנה שלא מקדמת את העלילה (שני האחים ישנים באותו חדר בשתי מיטות נפרדות. אחד מנסה להירדם והשני מאונן. מרגש), בבעיית רצף (באחת הסצנות נראים האב ובנו מעשנים ליד גרם המדרגות. הסיגריה של האב מתארכת ומתקצרת מטייק לטייק, במשחק בין המצלמות, בהפרשים של שניות) ובצילומים מחוסרי חצובה. והתוכן? עד כה לא הבנתי את הפואנטה.ייתכן שכל מה שאני כותבת כאן הוא קשקוש אחד גדול. הרי לבקר תוכן של יוצר אחר, זו לא חכמה. זו יצירתו, פרי עטו, אין לי זכות לשפוט לכאן או לכאן. ובכל זאת, הדרך שבה בוחרים להציג לאחרונה נוער וצעירים במדיה המשודרת, מעוררת חלחלה. זה מתגלגל דרך סדרות כמו "אופוריה" שמציגות נוער אלים, מסומם שחושב רק על סקס (בצורה מאוד קיצונית), ומגיע עד קרימינליות כמו החטיפה של הנערה בצורה אגרסיבית וכליאתה במקלט בשביל כופר (התגובה הראשונה שלי במהלך הסרט הייתה- "הם חיים בסרט". נו, הגיוני). בביקורות המחמיאות קראו לחבר'ה האלה "גיבורים".אז בפעם הבאה, כשתפתחו עיתון ותקראו על עוד ילד ש"פלט" כדור מאקדח, או על ילד שנהג באלימות בעקבות צפייה בטלוויזיה או בסרטים, הוא יכול לומר לכם שהוא גיבור. התקשורת בוחרת היום לתת לגיטימציה ל"גיבורים" שנויים במחלוקת, ואולי זה חלק מהעידן החדש- אבל מה קרה לכל התכניות והסרטים החינוכיים ששודרו פעם, עם מסרים ערכיים וחשובים שכל ילד צריך לקלוט? למה אנחנו תמיד פותרים הכל באלימות או בשתייה? והשאלה העיקרית היא- למה לא מציגים לנו בדיוק את אותו הבסיס לתסריט, משפחה במצב כלכלי רעוע, עם פתרון אחר- פתרון טוב יותר לכולנו, פתרון מעורר השראה? *אובייקט:youth* תמונה: יח"צ