טל ניסן, עורכת האתר, במכתב מרגש לקוראים - "לא באמת האמנתי שנצליח לשרוד את השנה המעייפת הזו... אבל אז הבנתי כמה האתר הזה תרם לי, כמה אני לומדת ממנו."
12:50 (07/09/13) טל ניסן

קוראים יקרים,לפני קצת יותר משנה, התקיימה אחת הפגישות האחרונות בין ניתאי לביני רגע לפני ש-Resh עלה לאוויר. במשך חודשים תכננו: שם, לוגו, צבעים, עיצוב, תוכן, קונספט ומסרים, אידאולוגיה, שיתופי פעולה ומה לא... מובן שכל אלה השתנו בקצב מסחרר מרגע לרגע, עד שהבנו מה בדיוק אנחנו רוצים ואיך אנחנו רוצים שהוא ייראה, הבנו מה קהל היעד שלנו אוהב ולמה הוא מצפה.מאז עברה שנה. היו ימים שהעלינו לאתר 4 כתבות והיו לו מאות ואלפי כניסות. והיו ימים (ואפילו שבוע ויותר) שפשוט לא היה לנו כלום, דסק ריק ותחושת אכזבה ממלאת, ואם זה לא מספיק אז גם מונה הכניסות הראה- 2 (שזה בטח רק ניתאי ואני). היו לנו נפילות קשות (גם של האתר עצמו), ישבנו לילות בלי שינה כדי לגבות את כל החומר שלו ליתר ביטחון, והיו רגעים שהיינו בשיא ה'היי'- עם ראיונות מדהימים, עם שיתופי פעולה ועם אירועים שהפקנו בעצמנו.אני אדם אופטימי, זה ידוע... אבל לא באמת האמנתי שנצליח לשרוד את השנה המעייפת הזו. חשבתי לעצמי שזה קשה מדי, שזה לא שווה את זה אם אנחנו לא מצליחים למנף אותו, שזה דורש יותר מדי זמן והשקעה, ומי בכלל צריך אתר? לא פשוט יותר לחתום באיזה מגזין נוער ולכתוב בשכר? למה לי לקחת מעמסה כזו שלא מניבה פירות.אבל אז הבנתי כמה האתר הזה תרם לי, כמה אני לומדת ממנו. לומדת שלהיות בראש גוף תקשורת זה בכלל לא קל (ואפילו קשה מאוד), שלנהל ארגון כזה דורש המון אחריות ומוטיבציה בלתי נגמרת, שלדברים לוקח זמן לקרות. לא הכל הולך ברגל. לפעמים צריך שבוע, חודש, שנה... צריך למצוא את הדרך הנכונה ואז ללכת במסלול ולקוות שזה יצליח. צריך להתייעץ (המון, המון, המוווון), להיות קשוב לשטח, לקבל מחמאות וגם המון ביקורת. צריך לדחוף קדימה גם ברגעים שזה בכלל לא הולך. צריך לכתוב בידיעה שאולי יהיה לי רק קורא אחד אי שם שיתעניין בזה- ובכל זאת זה שווה את הכל.הבנתי שהאתר הזה לא תורם רק לי. הוא מהווה פלטפורמה נוחה ונגישה לבני נוער מכל הארץ. הוא מקום שמטפח כתיבה ונותן במה לדברים שאין במקומות אחרים (שירה ופרוזה לדוגמה)- וזה הייחוד שלו.בתחילת הדרך ניתאי ואני קראנו לו "התינוק שלנו". הרגשנו שאנחנו מגדלים ילד, מלמדים אותו לדבר וללכת, מכירים לו את העולם. אמנם הילד רק בן שנה, אבל הוא הספיק כבר כל כך הרבה. הוא כבר הילד של המון אנשים, קוראים, כותבים, תומכים, מסייעים מרחוק ומקרוב. אנשים שבזכותם הוא עדיין כאן (החל מחברים, קרובי משפחה, מורים שעודדו אותנו וסייעו המון, אנשי מקצוע שהתגייסו, אתרים נוספים ששיתפו פעולה ועוד ועוד רשימה ארוכה שממלאת אושר). ולכל אלה אין לי מספיק מילים כדי לומר תודה.אז אם למדתי משהו מהשנה הזו (ואני לא אהיה צפויה ואומר "לא להרים ידיים" או משהו בסגנון, כי זה כבר ברור, לא?), זה שלא משנה איפה אתה גר או מה אתה חושב על מצב החסה בשטחים- תסתכל מסביב, תראה לאן הגעת, אם הדרך הובילה אותך או שאתה הובלת אותה. אם אתה מרוצה מהמקום שאתה נמצא בו, אם אתה מרגיש שלם עם ההחלטות שלך, אם למדת משהו מכל זה... אפילו מעט."הדרך עברה בתוכי, ולא אני בתוכה".טל ניסןעורכת ראשית