טל ניסן בפרוזה על ההם... שלא מסוגלים להבין אותך.
00:16 (26/04/13) טל ניסן

יש אנשים שפשוט לא מסוגלים להבין. אולי הם בכלל לא נועדו להבין. הם יראו אותך עומל על דברים ללא הרף, משקיע זמן והמון מרץ, אבל בכל זאת יעדיפו לנזוף ולהטיף על שאתה לא רואה כלום מעבר לעצמך. תשקיע את כל כולך בעזרה, בסיוע לאחר, בתרומה. הם ילכו ויהללו את שמך בפני כולם, כי "הוא משלנו, הוא בזכותנו". אבל רגע אח"כ הם לא יראו אותך ממטר. משהו באבסורד הזה, לעולם לא יסתדר. חצי אוויר. לא שלם, רק חצי. חצי סטירה. חצי לך, חצי להם. אתה עושה אחרת, הולך אחרת, פועל אחרת וחי אחרת. והם לעולם לא יצליחו להבין. גם אם היו כבר "בסיפור הזה", הם לא חוו אותו כך. ותמיד "משאירים את הדברים הלא פתורים עומדים". זו לא שתיקה מהסוג הטהור. זו שתיקה רועמת, שתיקה שרוצה לזעוק. אז זועקים. זה מתחיל בטון תוקפני אחד, וראש מהנהן שני. ואחרי שהסתיימה הדרשה, אתה לוקח נשימה ויורה בחדות אינסופית מילים משתקות. וההוא שרעם מולך, בורח. הוא קצת חושש שפגע, נבהל אולי גם מעצמו, גם ממך. יש אנשים שפשוט לא מסוגלים להבין. אולי הם בכלל לא נועדו להבין. הם ישמעו שזה קרה. הם יבלשו ויחקרו, וידעו שזה נכון. ואתה תדע שהם יודעים ותעדיף לשתוק, כי עדיף שהם יעכלו הכל לפני שאתם מדברים. אז אתה מחכה, שהם יפנו אליך, שאולי ישאלו. לך אין את האומץ לעשות את הצעד. פתאום זה קורה. זה זוחל במהירות ומגיע אליך. ויש בזה מן ההקלה. "אנחנו נאהב אותך בכל מצב"... לא אמין במיוחד. חצי אכפת לך, חצי לא. חצי בורח ומתחמק, חצי פותח הכל. אבל אתה הרי מכיר אותם... זה לא עובד ככה. אז אתה משאיר הכל עמוק בפנים, וחושף רק בפני מי שמכיר אותך. כן, הם לא מכירים אותך. איתם אתה לא מדבר על כלום. רוב השיחות מסתיימות ב"בסדר, טוב, ביי". זה מספיק לך. אולי זה מספיק גם להם. אולי כוח ההרגל הוא ששבה אתכם במעגל הבנאלי הזה. הם לא רואים, אתה לא רואה, וכך זה ימשך. מבחינתך זה בסדר. ומבחינתי? זכויות היוצרים על התמונה שייכות לאביהוד דנציגר.