עוד ארון אחד, ודי? על יציאה מהארון... לא מה שחשבתם.
14:17 (22/04/13) טל ניסן

לצאת מהארון. צירוף מוזר. לכתוב למגרה ולצאת מהארון, נחמד. הרבה פעמים תהיתי ביני לבין עצמי לשם מה אנחנו צריכים לצאת מהארון, לשם מה אנחנו בכלל צריכים ארון, ומה זה אומר? רק ללהט"בים יש ארונות? "ספרי לי על היציאה מהארון", רבים מבקשים. אז אני מספרת, על הסטטוס ההוא, על התגובות. אבל אני לא מספרת על כמה זמן לקח לי לעשות סדר במחשבות, ולהפוך אותן למילים דבורות. גם עכשיו זה קצת קשה, למרות כל ההשלמה עם עצמי. משהו בי עדיין מרגיש... שיש שם ארון. אבל לארון הזה אין קשר לנטיות מיניות, דגלים צבעוניים, נישואים אזרחיים... זה ארון אחר. עם הארון ההוא אני חיה בשלום. בזכות היציאה ממנו, עברתי מסע שאין שווה לו. ספינה בלב ים סוער בטוחה יותר מהמפולת שהייתה בראשי. דברים קרסו שם, ונבנו מחדש. אולי שיעור לחיים, דרך אחרת להסתכל על העולם, קבלה וסובלנות. פתאום לא כל דבר מובן מאילו... רגע אחרי הכאפה של "לכי לטיפולי המרה", משהו מתעורר ופוקח עיניים. זה ארון עמוס, הוא כבר הספיק להחליף כמה וכמה גרדרובות. אבל הארון הזה גרם לי להבין שהוא לא הארון היחיד... שיש לי עוד הרבה דומים לו. שיש לנו, לכולנו. כן, לכולנו יש ארונות. כולנו "חצי רגל בחוץ, חצי רגל בפנים", עומדים לפני תהליך שאנחנו לא מסוגלים לצאת אליו. אחוזי התרגשות ומלאי פחדים, אנחנו מעדיפים להישאר בחושך ולהדחיק. חלומות? זה לאנשים מטורפים. "טל, את אופטימית מדי, זה לא יקרה"... כמה כאן מגחכים כי הם אמרו לי את זה? קצת צדקתם. כי קצת באמת לא קרה. אבל אתם יודעים מה? לקחת תיק, להכניס בו 3 קופסאות מוטיבציה, 2 כיכרות אומץ, בקבוק של מי חיוכים ומפה של הדרך... לצאת, לנסות ולטעות. זה כל מה שצריך, כל מה שיש בארון, כדי להאמין שאפשר להגשים מתוך היכרות עם הדרך ולא עם היעד הסופי. להכיר את השביל, האבנים, הפרחים והקוצים. ליפול ולקום, לנוח מעט בצל. ארון יקר שלום,זה היה היום האחרון שלנו ביחד. אני לא כ"כ מצטערת, למרות שעברנו המון. מהיום תהיה נחלת העבר. אולי אפילו נוסטלגיה משעשעת להתרפק עליה. נתראה? אמממ מקווה שלא. צפו להפתעות... "למרות הכל, עדיין מקווה ש...מה שהיה בעצם לא נגמר.ומי אניכשהגוף באדמה נשאר?" *YouTube:ZTTaH1lDJKE?hl=iw_IL&version=3*