טל ניסן מותחת ביקורת על ההתמכרות שלנו לטכנולוגיה, על "תאוות השחצנות" ועל
09:23 (02/04/13) טל ניסן

הוא קנה גלקסי 3. לפני שבועיים קנה גלקסי 2, אבל זה כנראה כבר לא היה מספיק מלהיב, אז קנה את ה-3. "מה ההבדל הגדול?" שאלתי, לא מבינה על מה כל המהומה. הוא הביט בי במבט חצי מזועזע, חצי מופתע- "את צוחקת?? יש הבדל עצום! זה יותר מהיר פי 2!!"... שמעתם? מהיר פי 2! עכשיו- שכנעת אותי. נועה מגידיש קראה לזה מירוץ חימוש, אני קוראת לזה "תאוות השחצנות". כן כן, השחצנות... אשים את הקלפים על השולחן ואגש ישר לפואנטה, בלי הקדמות- מספיק כבר עם המרדף הזה אחרי מותגים. לפעמים יש לי הרגשה שמישהו פשוט שאב אותנו לתוך מציאות אחרת, בה כולם מסתובבים סביב עצמם, מנפחים את האגו, טופחים על השכם (רק לעצמם, כן?) ומסתנוורים מאבק הנצנצים שעוטף את מכשירי הטכנולוגיה החדישה. "הסם הבא הוצא השבוע באופן רשמי מחוץ לחוק, ללא יוצא מן הכלל- טכנולוגיזיון.מקור הסם- המאה ה-21. תפוצתו- בכל יד. מחירו- כמחיר הלחם. שימושיו- הכל, בכל ומהכל. משפחת הסם כוללת את תתי-הסמים הבאים: סמארטפונים על כל סוגיהם, טאבלטים על כל גווניהם, שטויות שעדיין לא המציאו- על כל קשקושיהם......" יום אחד זאת תהיה הודעה בריש גלי (כלומר... הבנתם). יפרסם אותה המשרד לצנזור הטכנולוגיה המקומית שהוקם כוועדת משנה למשרד הבריאות, שקבע בתקנון בשנת 2045, שאמנם תוחלת החיים עלתה, אך אין יותר אנשים בעולם. למעשה, מעתה כולנו ניקרא בנורובוטים- בני אדם+רובוטים (זה השלב שאחרי ההומו-סאפיינס). וכהגדרה דורית, ילדי הדור יקראו- דור ה-SP (לא, זה לא ראשי תיבות של סמארטפון, זה יותר בכיוון של "סותמי-פיות", כי הכל היום עובר באותות אלקטרוניים). כמה כיף להיות בנורובוט! חוויה מרגשת, באמת. קרה לכם פעם שישבתם בבית קפה קטן בערבה, הבטתם סביבכם, ומעבר לעובדה שאף אחד פשוט לא הרים את הראש מהמסך ושם לב שאתם באזור, אנשים ישבו זה מול זה והתעסקו במכשירים הסלולרים? אני תמיד שואלת את עצמי, כלומר, משוחחת עם אדם חכם (ניפוח אגו, כבר אמרתי?) מה עובר לאנשים האלו בראש באותם הרגעים. אבל המגפה הזאת רק החלה, והיא כאן כדי להישאר. סלחו לי על כל המרירות, הציניות והסרקזם, אבל לא באתי לבית קפה בשביל להסתמס אתכם. את זה, כמה מפתיע, אוכל לעשות מכל מקום אחר על פני הגלובוס. ואני יודעת שאני מגזימה בהתבטאויותיי... הרי אני עצמי משתמשת בטכנולוגיה הזאת ללא הרף, והיא מקסימה, נחמדה, נוחה ויעילה. אבל להחליף מכשיר בכל שני וחמישי, להיצמד אליו כאילו היה חברכם הטוב (אופסי, חברנו הטוב באמת נמצא בו יותר מאשר במציאות), ופשוט לחיות בתוכו...רגע, להחליף מסך טאצ', משחקים מפוצצים (תרתי משמע), אפליקציות מרהיבות ונוחות אין קץ- בבני אדם, בחום אנושי, במבט, בחיבוק? אני מפתיעה אפילו את עצמי. עוד לא קם (וגם לא יקום), המכשיר שירחיק אותי מטיפת החום האנושי שעודנה כאן. לא אשב בבית הקפה עם ראש מורכן ולא מאבל (תזכורת לעצמי 354#: תפסיקי לשקר, גם את מסתמסת בין שלוק ולגימה). טוב, בסדר, מודה. גם אני מרכינה ראש. אבל היי, אולי הגיע הזמן שאפסיק? שנפסיק כולנו? (זה גם לא כל כך בריא לצוואר...) בכל אופן, לעניינו- הטכנולוגיה, עם כל היופי, הנצנצים וההצלחה המסחררת, קצת השכיחה מאיתנו דברים מאוד בסייסים: איך החברה שלי נשמעת במציאות, ולא דרך פילטרים של מכשיר? איך החבר שהכרתי פעם במש"צים נראה במציאות, ולא בתמונות של הפייסבוק? איך החברים שלי מדברים באמת, ולא מצייצים שטויות בשביל לזכות ללייקים? או שאולי בעצם כולנו, כל הסיפור הזה, הוא הצורך שלנו באהדה תמידית? אולי פשוט הפכנו לצרכני מדיה כפייתיים שחייבים לדעת את כל הרכילות ראשונים?אני מתנצלת על ההתבטאות הקשה- אבל קצת איבדנו צלם אנוש. אנחנו אולי כאן, ברגע זה, מול המסך, אבל הראש שלנו קצת במקום אחר, והיד שלנו מחליקה על הטאצ', וכל שתי שניות אנחנו עוצרים לענות לאסמס.התמכרנו. והרבה יותר משזה עצוב, זה פשוט רע. זכויות היוצרים על התמונה שייכות ל-JOHN STARNES, מאגר CC של פליקר.