פרוזה חדשה של טל ניסן
16:31 (06/03/13) טל ניסן

שקט. הוא קצת חסר כאן עכשיו.הים הזה, הגלים שנשברים כשאני רואה אותך.ספר שקוראים על החוף, מילים כמו חול.מתפזרות, נסחפות, עוטפות ומחממות את הבחור ההוא,שכולו מכוסה עכשיו, מכף רגל ועד ראש. חול.מה הוא? מי הוא? מאיפה הוא בא? למה הוא פה?סתם כיסו אותו בחול. צחוקים. מוזר. אחר.למה לקבל אחר? והגלים ממשיכים להישבר.וחסר לי השקט. לילה יורד, תמיד מגיעה איתו מעין שתיקה מעיקה,מביכה, מהולה בהמון שמחה, דמעות, גם כאב."השמש לא שוקעת פה".נשמע כמו הגרסה של יאנוש קורצ'אק ל"אין פרפרים פה".נוסך אווירה של חופש, של משהו חדש שנולד. "השמש לא שוקעת פה".זה אומר שיום אף פעם לא נגמר?זה אומר שאי אפשר לדחות דברים למחר?שאף פעם אין סוף? והתחלה?שאין ירח וכוכבים?והיופי המרהיב של השקיעות והזריחות? "השמש לא שוקעת פה".תמיד מזכירים לך את זה ברגע שאתה רוצה לשכוח,להתנתק מזה, שאתה רוצה רק לשמוע את הגליםשנשברים על החוף. נשברים כמוך.ולהרגיש את המילים כמו את החול.הן יודעות לגעת. באמת. כל זכויות היוצרים על התמונה שייכות לאביהוד דנציגר.