טלי ברייר וטל ניסן בראש בראש - בין הערצה לאובססיה, הנוער של היום.
16:41 (09/02/13) מערכת Resh

הערצה חולנית / טלי ברייר לאן נגיע? לאן נגיע בסוף? איך התדרדרנו לעולם שבו אנשים נושמים אוויר של מפורסמים? אני לא מתכוונת להערצה נורמלית. אני מתכוונת לעולם שבו מעריצים חורטים את השם של הזמר/הלהקה על היד שלהם. כמה רחוק נוכל ללכת בשביל זה? בשביל אדם שאנחנו לא מכירים ולא נכיר... אדם שסתם מוצא חן בעינינו ולאו דווקא בגלל אישיות, אלא בגלל כל ההחצנה סביבו. זה קורה בכל מקום. ההבדל בין הערצה לאובססיה, אנשים שכל מה שאכפת להם זה מה אומרים על הזמר שהם מעריצים. הערצה רגילה היא טבעית לחלוטין וכל אדם מעריץ אנשים. לכל אחד יש את ההוא שהוא מעריץ... הם מחפשים תשומת לב. הם נושמים את זה 24/7 הם צורכים את זה כמו סם. ברגע שמישהו אומר משהו... בום! רע להם, הכל דפוק, גרוע. אתן דוגמא שאני רואה ברשת כמעט בכל יום- בנות שכותבות (אני חושבת שזה יותר נפוץ אצל בנות, במיוחד בגיל העשרה שמעריצות את כל אלילי הנוער) "פגעתם בי. אני רוצה למות. אין לי למה לחיות. פגעתם בו. בזה שאני כ"כ אוהבת. אין טעם לחיות ככה". איפה ההורים שלך באותו הזמן שאת רוצה למות רק כי פגעו כביכול באיזשהו זמר שאת אוהבת? איפה כל ה"אחראים" באותו הזמן? למה לאף אחד זה לא נראה חולני כל ההערצה הזאת? אנשים שבאמת ובתמים מאמינים שאם פגעו בזמר הבריטי/אמריקאי/מה-שזה-לא-יהיה שהם מעריצים הערצה עיוורת וחולנית, זהו, נגמרו להם החיים? איפה אנחנו עומדים בתור חברה בזמן הזה שאנשים חותכים את עצמם למען כלום? אנשים בוכים שעות על משהו ש(לא) קרה? איך זה מגיע למקומות האלה? תעשו טובה, כולנו יודעים שלא יקרה שום דבר לזמר ההוא רק בגלל הערה של ילד אחד מישראל. כולנו יודעים שאתם מקצינים את זה. מה כבר יקרה? אז הוא אמר, אז מה? זאת דעה, זכותו לחשוב מה שהוא רוצה. למה להגיע למקומות כאלה? אנחנו צריכים לשמור על עצמנו. לדאוג שזה לא יקרה. ולשים לב שזה לא קורה לאנשים מסביבנו. לחשוב מה אנשים עושים למען כלום, למען קצת תשומת לב... לאן נגיע בסוף? אני מקווה שלמקום טוב יותר. תמימות הנעורים / טל ניסן מאז ומעולם ידעו אנשים הערצה מהי. לכל אחד יש את המודל לחיקוי שלו, האדם שהוא מעריץ ורוצה להידמות לו. בעוד עידן הטלוויזיה נכנס לתמונה, הלכה ההערצה והפכה שכיחה יותר ויותר. נכון, משחר העולם היו זמרים, שחקנים ושאר נערצים ונאהבים, אך כבר כשנכנסו הרדיו והקולנוע, ניתן היה להבחין בתופעה ביתר שאת. איפה היינו? טלוויזיה. כן, ככל שהלכה הטלוויזיה ונהייתה פחות "בורגנית" (מבחינת האוכלוסייה שיכלה להרשות לעצמה את קנייתה) ויותר ויותר חלק מהעם, הלך והתעצם המונח שנקרא הערצה. בעוד בימנו תכניות ריאליטי קמות ונופלות, כוכבים הולכים ובאים, וכמעט כל אחד יכול לזכות ב-15 דקות התהילה שלו, דווקא היום ההערצה נמצאת בשיאה. למה? ובכן, התשובה פשוטה. ככל שהאנשים אשר מרצדים על מסך הטלוויזיה שלנו, יותר קרובים להיות אנחנו, יותר קל לנו להזדהות איתם, לנסות להידמות להם ולהתחבר אליהם. פשוט, לא? אם אראה בכוכב נולד נער בן 17 ובחור בן 40, יהיה לי, באופן טבעי, הרבה יותר קל "להתאהב" בבחור הצעיר שמביא את הקו שלי, שהוא בדיוק כמוני אבל ממצה את הכישרון שלו וזוכה להכרה. אם כן, תופעת ההערצה היא בסה"כ תמימות נעורים יפה, שלי בתור מעריצה גאה בת (כמעט) 17, נתפשת כנורמאלית ואפילו הכרחית. אל תטעו, אינני מעריצה את ג'סטין ביבר, אני מעריצה זמר אחר. אבל גם לי יש פוסטרים בחדר, חולצות, קליפים וכיו"ב, ואתם יודעים מה? אני נהנת מזה, זה משאיר אותי עם חיוך ענק על השפתיים וברק נוצץ בעיניים, בכל פעם שאני חוזרת מהופעה. יש משהו תמים ויפה בהערצה, משהו שקוסם לעין וללב (ובמקרה שלי, גם לאוזניים). תקראו לזה אובססיה, תקראו לזה שריטה, כבר שמעתי הכל, אבל אם לי טוב, מי שמכם שתורו לי את דרכי?