המראה החיצוני הוא הנושא שהכי מעסיק היום את רוב בני הנוער בארץ ובעולם. התוצאה: מדימוי עצמי ירוד ועד אנורקסיה. אמא לשלוש בנות ונערה צעירה כותבות על התופעה – כל אחת מנקודת מבטה.
11:09 (03/02/13) יעל יפה

חייבים להכריח את עצמנו לראות / יעל יפה המראה החיצוני הוא אולי הדבר שהכי מעסיק את בני הנוער בארץ ובעולם. הוא נמצא בכל מקום; על שערי המגזינים, בפרסומות ביוטיוב, בקליפים, בספרים גדושים ב"סודות טיפוח", במדורים שלמים המוקדשים לשאלה "איך לבנות שרירים (אצל בנים) ואיך להוריד במשקל (בעיקר אצל בנות). העובדה שבני הנוער כה קנאים למראה שלהם אינה צריכה להפתיע. כבר מגיל אפס מוטמעת בהם חלוקה ברורה: הגבר צריך להיות חזק, שרירי וחתיך. הבחורה צריכה להיות ענוגה, יפה ועדינה. כל סרטי "דיסני" סובבים בדיוק סביב העיקרון הפשוט הזה: הגבר ל"גוב האריות" והאישה ל"סלון היופי". אפילו ביומיום קל מאוד לשמוע את המשפטים: "האביר על הסוס הלבן" בכל הנוגע לגברים, מול "גם יפה וגם אופה" בכל הנוגע לנשים. אי אפשר להתחמק גם מהמצעדים החוזרים ונשנים בנוסח "100 הגברים שהכי עשו לנו את זה השנה" או "100 הנשים הסקסיות ביותר בעולם". גם תחרות "מלכת היופי" מסרבת להיעלם לאורך השנים. במילים אחרות, מתי העמידו בפניכם לאחרונה מציאות שבה לא האדם עצמו קובע את מקומו בעולם אלא המראה החיצוני והמגדר שלו? המציאות הזו אינה דועכת עם הקידמה והטכנולוגיה, להפך. תמונות של דוגמניות דקיקות מרוחות באתרי האינטרנט ובעמודי הפייסבוק, קולנוע ובטלוויזיה השחקנית הראשית תמיד תהיה "פצצת עולם" והגבר "הדבר הכי חם על המסך", ובשירים שאנחנו שומעים כבר אי אפשר לספור כמה פעמים חוזרת על עצמה המילה "יפה" ("מלכת היופי שלי", "הכי יפה בעולם", "היא כל כך יפה", ועוד ועוד). הצעירים לא יכולים להישאר אדישים למקום המכובד והמכריע שהיופי תופס בעולם המודרני. לכן, כבר בגיל 14 בנים נרשמים למכון כושר וקורעים את עצמם בין המכשירים, "העיקר לגדל שרירים" ולהרים כל פעם עוד ועוד משקולות. לאט לאט הם בונים את הקוביות, קובייה קובייה (היעד: חמש לפחות). כשיגיע הקיץ, יהיה לבחרות בסביבה עם מה לשטוף את העיניים. הבנות מתחילות כבר בגיל 10 לפשפש בתיק האיפור של אמא וללכת לחנויות איפור זולות, כדי להתחיל את דרכן בעולם שבו המראה הטבעי אינו מספיק. בשלב הזה גם כל הדיבורים של הנשים מסביב על דיאטה מתחילים לחלחל פנימה, לתוך הראש, וככה ילדות קטנות מאמינות שרק 'רזה זה יפה' ומתחילות להרעיב את עצמן. לאכול זה 'לא נשי', והמרחק בין דיאטה תמימה למחלה של ממש רק הולך ונהיה צר יותר. העיסוק האובססיבי במראה החיצוני רק הולך ותופס תאוצה ככל שהזמן עובר, ולכן אין זה מפתיע שלבני נוער יש בעיות עם הדימוי העצמי שלהם. היום זה בלתי אפשרי לחלוף ברחוב או סתם לצפות בטלוויזיה בלי לשמוע הערות כמו "איזו כוסית" או "איזה חתיך". אי אפשר להיות ישראלי מבלי להכיר את השם "בר רפאלי", המותג המוצלח שמוזכר בלי סוף. אני לא יודעת אם קיימת בארץ בחורה אחת עם עקרונות, אידיאלים ואופי חזק שהשם שלה יצליח לזכות אותה בכמות התשואות שרפאלי זוכה להן. המבוגרים יכולים לדקלם לנו משפטים כמו "היופי הוא לא מה שחשוב, אלא האופי", אבל לא נקנה את זה. אי אפשר לקנות משפט שהעולם סותר אותו שוב ושוב, ואפילו מנהיגיו חייבים להיראות טוב. הם אלו שמייצגים אותנו, וכך גם המראה החיצוני. בעידן שבו אנחנו כבר כל כך רגילים לתעד כל דבר ולהעלות מיד לפייסבוק, וכל תמונה יכולה להיות פוטנציאלית ל'תמונת פרופיל', אי אפשר להתפלא שאנחנו רק רוצים להיראות טוב. הבעיה היא שכולנו שוכחים דבר אחד: יופי הוא בר חלוף. אנשים יפים תמיד יהיו, אבל הם לא יישארו כאלה לעד. מה שיישאר זה מה שנמצא מתחת ליופי. וזה משהו שבבוקר, שנייה לפני המבט החטוף במראה, אנחנו חייבים להכריח את עצמנו לראות. "מה שעושה אותנו יפות" / הילה פינקלשטיין (מתוך "עשר פלוס" - מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות) ד' הגיעה אלי לפגישה ביום אביב חמים. היא לבשה מעיל רכוס היטב וניכר היה שהיא מנסה להסתיר את גופה. דיברנו עליה ועל רגשותיה, ומדוע בכלל היא באה אלי. היא חשפה בפניי בכאב את התחושה שהיא מסתובבת בתוך גוף גדול, גבוה ולא נשי. גם לאחר שהשילה עשרות קילוגרמים היא מתקשה למצוא בגדים לטעמה אשר יחמיאו לה. התבוננתי בה היטב. נערה בסוף גיל העשרה, עם פנים יפהפיות וגוף מלא וגבוה. היא מתחבאת מאחורי בגדים שאינם מחמיאים, מנסה להחביא בהם את גופה. "אני שונאת לקנות בגדים", סיפרה לי ד' בטון מריר. כדי להימנע מתחושת התסכול שמציפה אותה בחנויות, היא נמנעת מחוויית הקנייה ככל האפשר. היא באמת לא מצליחה למצוא בקניונים בגדים צעירים שמותאמים למידותיה. נדמה כי כל מעצבי האופנה מעצבים בגדים לנערות רזות. אפילו רזות מאוד. מוחי נדד לשיחה שקיימתי עם בתי בת ה-14. היא סיפרה לי שכל הבנות בשכבה שלה עושות דיאטה או מדברות על דיאטה. אחת מהן אושפזה עקב אנורקסיה. את רוב השמות שהיא מציינת אני מכירה – אלו הן ילדות כל כך יפות, אך הן מייסרות את עצמן. על כך שהן "לא מספיק רזות", או ש"השער לא מספיק חלק" או ש"החזה לא מספיק גדול". אני נודדת לזיכרוני לגיל העשרה שלי. גם אני הרגשתי כך. כשהייתי צעירה יותר וללא ספק גם יפה יותר תמיד מחקתי והעלמתי תמונות. אני תמיד מוחקת תמונות. אני זוכרת איך בדקתי כל קפל עור, הכנסתי את הבטן, סירקתי את השער ללא הפסקה. וכל הזמן קיננה בי התחושה שזה לא מספיק. לא מושלם. רק היום, כשאני עצמי כבר אמא לנערות ומטפלת בנערות ונשים, אני יודעת שמדובר בתופעה ולא בחוויה פרטית שלי. הרי בכל אחת מאתנו נמצאת גם המלכה משלגיה – זו שמתבוננת במראה ונאלצת לשמוע: "את יפה, אבל יש יפה ממך". במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, החלק הראשון של המשפט כלל לא קיים. מחקרים מראים שנשים מתבוננות במראה בממוצע שמונה פעמים ביום. גברים לעומתן מסתכלים בה רק פעם ביום – בדרך כלל בבוקר, בזמן הגילוח. הלוואי שהיינו יכולות להתבונן בעצמנו ולראות את מה שרואים אחרים, אלו שאוהבים אותנו. "וואן דירקשיין", להקת הבנים היפיופים שבנותיי כל כך אוהבות, ניסחו את זה מצוין בשיר: What Makes You Beautiful.הכותבת היא פסיכותרפיסטית מדריכת הורים ובני נוער.