עורכת האתר, טל ניסן, קוראת לכם להצטרף לשינוי אמיתי ומשמעותי בחינוך! כתבה שחובה לקרוא.
03:49 (11/10/12) טל ניסן

הלילה הגעתי למסקנה מזעזעת. רק הלילה ירדתי לשורש הדברים, ושאלתי את עצמי "פנינו, לאן?". פתאום הבנתי כמה המצב נורא, והוא רק ממשיך להידרדר. שכחו לרגע מהאיום האיראני, מהאבטלה ומשאר הדברים שמטרידים את מוחכם יום-יום, ותחשבו שנייה עלינו. וכשאני אומרת עלינו, אני מתכוונת לדור הצעיר שגדל כאן בין ארבעת כותלי משרד החינוך (והבית, כמובן). חשבתם? נהנתם מהפנים היפות ומשמחת החיים? יופי. עכשיו שבו בנוח והיו ערניים. חצות וחצי, אני יושבת בחדר ולומדת למבחן במתמטיקה. הודעה בפייסבוק. חבר ותיק, עיתונאי מוכשר. "שמעת על...?". לא שמעתי. מתחילה לבדוק. נער בן 15 ומספר חברים ערכו מתיחה בפייסבוק: הנער שם קץ לחייו. תמונות אבל, פוסטים מרגשים, "שלום חבר". כמה שעות ואופס... הנער קם לתחייה?לא צריך להיות מאוד אינטליגנטי בשביל להבין כמה המתיחה הזו אינה במקום. ואני יושבת ושואלת את עצמי, החבר'ה האלה, שעושים מתיחות על כאלו שטויות, זה הדור שלי? זה העתיד והמחר של מדינת ישראל? אנחנו ננהיג את המדינה הזו בעוד 20 שנים... איך?חודשים על חודשים שאני מתחברת לפייסבוק ועמוד הבית שלי מלא בתמונות פוזת מתחנפות, "תעשו לי לייק", סטטוסים ריקים מתוכן, שטויות שרצות על ימין ועל שמאל (וגם על הימין והשמאל). למזלי, רוב בני הנוער שיש לי היכרות אישית איתם, הם בני נוער רציניים, עם ראש על הכתפיים, כאלה שאפשר לדבר איתם (פשוטו כמשמעו), ולא רק לצאת לבלות. אני עוברת מפרופיל לפרופיל, רואה בקבוקי וודקה ונרגילות (שלא נדבר על ההתעללות בבעלי חיים, שהמודעות אליה גברה יותר לאחרונה), והתגובות למטה: "איזה אח!", "לחיים נשמה שלי", "מחר שידור חוזר"... קוראת וקוברת את עצמי. כן, באמת שבא לי לישון ולא להתעורר אחרי זה. איך הגענו למצב שהדבר היחיד שמעניין היום אחוז רחב מבני הנוער, הוא מראה חיצוני ואהדה (על ידי לייקים)? איפה טעינו? האם יש נקודת אל-חזור?אני כותבת כאן עכשיו, במקום ללמוד למבחן במתמטיקה, כי הגעתי למסקנה שעדיף להיכשל במתמטיקה ולנסות לעורר שינוי, מאשר להוציא 100 ולחיות במציאות עכורה. מבחן חוזר – יש, מציאות מתחלפת – אין.יקומו צדיקים ויגידו: "יש לנו נוער מצוין!". מסכימה אתכם לחלוטין. אני באמת מאמינה שיש המון בני נוער איכותיים, תורמים, שואפים לצדק ומאמינים בדרך שלהם. אני מכירה המון בני נוער כאלו, אני שמחה להכיר חדשים בכל יום, ואני סבורה שאתם, קוראיי היקרים, אתם כאלה. אך מנגד, קשה לי להתעלם מהמצב הקיים מתחת לפני השטח. בסופו של דבר הכול יצוף, ואז נשאל 'איך לא ידענו?'... ידענו תמיד, פשוט התעלמנו. מכירים את שלושת הקופים? לא ראינו, לא שמענו, לא אמרנו. אל תהיו תמימים, אתם יודעים בדיוק מי שותה, מעשן, מסניף... אבל עדיף לומר "לא ידענו", שלא יחשבו שהיינו מעורבים. אז אתם יודעים מה? לי נשבר מהסיפור הזה. נמאס לי לראות את המצב הזה, נמאס לי לראות איך המדינה שלנו הולכת לשום מקום, איך אנחנו מתקלקלים. אני כבר לא יודעת מה לומר לכם, איך אפשר לגרום לבני נוער כאלו להשתנות? לשנות את קו המחשבה שלהם, ולהתחיל ללכת בדרך ישרה יותר, טוב יותר, נכונה ומשמעותית. לא בשבילי, בשביל כולנו! כאן מגיעה השאלה: על מי מוטלת האחריות לחנך אותנו? האם על ההורים? אולי בכלל על בית הספר? כל רעיון אחר (אינטרנט, טלוויזיה, עיתונות, עב"מים...)? לדעתי, כולם יחד. רק אם כולם יחד ירצו לעשות כאן שינוי, יהיה כאן שינוי. רק אם נחליט שהולכים להשתפר, נשתפר. ההורים יקיימו יותר שיחות בבית, משרד החינוך יתחיל להשקיע בתכניות אמיתיות, רלוונטיות ומשפיעות(!), ויפסיק להתעסק בדברים טפלים (כן, יותר שיעורי אזרחות, חינוך, אקטואליה, כלכלה, מצידי גם שיעורי פוליטיקה וסובלנות, ופחות הרצאות שנשכחות אחרי רגע), התקשורת תהיה יותר אוביקטיביית ופחות אינטרסנטית... נשמע בדיוני ומופרע (אני יודעת), אבל זו הדרך היחידה לדאוג לכך שהדור שלנו, והבאים אחריו, יזכו לעתיד טוב, ינהלו מדינה דמוקרטית חזקה, יעשו שינויים משמעותיים ואמיתיים. אתם לא רואים את זה ככה? אתם לא חושבים לרגע על העתיד שלנו? "מה את רוצה ממני? תני לי לחיות את הנעורים היפים שלי"? אתם מוזמנים להמשיך לשבת, רגל על רגל, ולצפות ב"אח הגדול".אבל אם הגעתם לכאן והצלחתי לשכנע אתכם שיש צדק בדבריי ויש צורך בשינוי אמיתי... אז תתכוננו אליו, תחלמו עליו, תכתבו אותו... כי אני עוד לא אמרתי את המילה האחרונה. השינוי הזה יגיע בקרוב. מכאן אני מתחילה לחתור אליו, ואני רוצה אתכם איתי. זאת לא תהיה עוד מחאה שתעשה רעש ותדעך כלא הייתה, זאת תהיה הקריאה של כולנו למהפכה, לשינוי בחינוך ובדרך ארץ. הפעם זה יצליח.