טל ניסן על אוטופיה בדיונית ומעשית, וכיצד נוכל לשנות את המצב.
01:07 (16/09/12) טל ניסן

אנשים פרפקציוניסטים ואוטופיסטים תמיד נחשבו להוזים. אני יכולה להעיד על עצמי שהשאיפה לשלמות (לא מבחינת מראהו החיצוני של האדם, אלא מבחינה מוסרית-חברתית-ערכית), תמיד מקננת בי. אך בכל פעם כשהנושא רק עולה לדיון אנשים אומרים לי 'טל, את חייה בסרט. בחיים לא תהיה פה אוטופיה. לא בישראל ולא בעולם כולו'.יכול להיות שהם צודקים, האנשים שאומרים, מה בכלל חשבתי לעצמי? עולם אידאלי? הרמוניה מושלמת? חברה מתוקנת? זה ודאי לא אפשרי. הלא אנשים הם בעלי דעות שונות, אז כיצד יסכימו על הכל?יש ויש. כבר במאה ה19 נוכחנו לדעת שרוברט אואן צדק. בעיצומה של המהפכה התעשייתית הוא החליט לפעול למען תיקון החברה. נכון שתמיד שאלתם את עצמכם כיצד התחיל "חוק חינוך חובה"? זכויות העובדים והנוער העובד? כנראה שאואן היה הראשון שישם בפועל רעיונות אלו. הוא הקים גן ילדים וחייב את ההורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, הגביל את שעות העבודה לנוער ואסר על עבודת ילדים מתחת לגיל 10, הוא קבע שעובד יקבל שכרו בשעה שחלה ולא יפוטר. לבסוף, הוא אף ניסה להקים מושבה בארצות הברית על פי תורתו, ולמרות שכשל בכך, הוא עדיין הוכיח שאפשר להצליח אם רק מנסים.המונח אוטופיה, אגב, הופיע לראשונה בספר "אוטופיה" של תומאס מור שתיאר מדינה אוטופית שגוברת על הקשיים והבעיות שקיימות במדינות האירופאיות.אז כן, האוטופיה התחילה כמונח בדיוני אפילו בעיני ממציאה, ויש להניח שרבים עדיין מתייחסים אליה כאל בדיון מוחלט. אבל יש בי האמונה שניתן לשאוף לאוטופיה ("טל, די להזיות"). תחשבו על זה לרגע, אם כל אחד מאיתנו ינסה להיות קצת פחות אגואיסט ואנוכי וקצת יותר רגיש ואכפתי, נוכל לקיים כאן אורח חיים הרבה יותר שוויוני ונוח. הרי מה בסך הכל צריך לעשות? לוותר מדי פעם בשביל מישהו אחר, לקבל בסובלנות תפישות עולם שונות ואנשים שונים, לעשות מעשה אחד טוב ביום, להתנדב במקום מסוים אחת לשבוע-שבועיים, ללכת להפגין מול בניני הממשלה... זה בעיה? ממש לא. תאמינו לי שאם תנסו תבינו כמה זה פשוט, כמה זה ממלא אתכם באושר וכמה החיים שלכם ישתנו בעקבות זה. אני לא מצפה לעולם מושלם, לא מצפה שיפסקו המלחמות, לא מצפה שהכל יהיה ורוד ויפה... יש דברים שפשוט לא מצפים שיקרו, כי הם באמת בדיוניים (גם בשביל פרפקציוניסטית כמוני. למרות שאני כן מאמינה בשלום). אבל אם כל אחד ישקיע טיפה מהזמן היקר שלו כדי שמישהו אחר יוכל ללכת לישון שבע, כדי שהילד ההוא יגיע לכיתה עם ספרים, כדי שהתלמידה ההיא תוכל לצאת לטיול שנתי כמו כולם, כולנו נראה אחרת. כולנו נהיה טובים יותר, כולנו נלך לישון עם חיוך כי עשינו משהו טוב ולא כי הרווחנו היום פי 15 מהשכר של הפועל מהבניין הסמוך שבקושי מסיים את החודש.וזה הרגע בו תגידו לי "טל, מהפכות לא עוזרות, מחאות לא מועילות.. ראית את הקיץ שעבר. כלום לא השתנה". צודקים. לא משנה מה אומר עכשיו, אתם צודקים. אך יש סיבה מוצדקת לכך שדברים לא מצליחים כאן, והסיבה היא שהרבה 'תומכים' מעדיפים לשבת עם כוס בירה מול הטלוויזיה מאשר לצעוד ברחובות תל אביב. רק אלה שהמחירים באמת כואבים להם יוצאים להפגין ולמחות. אם קצת יותר אנשים היו מתנגדים, אם שביתות היו יוצאות לפועל כהלכתן, אם לא היינו מתקפלים וממשיכים במשא ומתן עיקש מול הממשלה... תודו שהייתם שמחים אם המחירים היו יורדים. זה היה מאפשר לכם עוד קצת נחת, או מכשיר נייד חדש, אופציות טובות יותר ללימודים גבוהים, להנות מהדברים הקטנים שהעולם פורש לפניכם.אם אתם בני נוער ובדיוק התחלתם להחשף למצב הכלכלי החדש ששורר במדינה, אתם ודאי מתחילים לחפש עבודה, לכאוב קצת יותר על כל שקל שאתם מוציאים מההורים, לחשב על מה להוציא ומתי, לכעוס קצת על ביבי ועל מעלי המיסים, לחשוב על העתיד שלכם, שלנו... איך יראה העולם כשאנחנו נתחיל לחיות בו באמת? האם נאלץ לעבוד מהבוקר עד הלילה כדי לפרנס את עצמנו? זה כואב. הצורך לשינוי בוער מתמיד. איך נוכל לממש את הרעיון האוטופי לחברה שוויונית כשעכשיו גם אנחנו חיים במגבלות מתמידיות? נוכל. אם רק נשאף למקום הזה ונגבש לעצמנו ואת עצמנו יחד למטרה הזאת.