קטע סיפורת מאת נועם צור
16:09 (03/08/17) נועם צור

קשה לארוז בני אדם, אחרי שעוזבים והולכים. קשה לפרק ולהרכיב מחדש. קשה לאהוב ולהעביר את האצבע בעדינות על השברים. אבל אם בכל זאת מחליטים שנגמר וצריך להמשיך עם מה שיש ולברוח רחוק, אז קודם כל מקפלים את הלב- רוטט, כואב, דואב ושקט- מרפדים אותו במחמאות, מנסים לשמור עליו באהבה, להפעים אותו בחיוך או בחיבוק חזק, כי איכשהו הוא יצטרך להמשיך לדפוק גם עם השריטה, עמוקה ככל שתהיה. גם את הבדידות מישהו יצטרך לארוז, לחלק שווה בשווה ולהניח בערימות קטנות, אחת לכל מי שיוצא... מהדלת. ומהחיים. אפשר להכניס לקופסאות הרבות המצטברות ליד הכניסה-יציאה קצת זיכרונות. אולי איזשהו חוף ים רגוע, וריב משותף וסוער. אם הארגזים לא מלאים עדיין, תשאיר בהם את הריק, המזדחל ככאב, את סופי השבוע חסרי המשמעות, את ה'אם יכול להיות אחרת' ואת ה'אולי זאת רק טעות'. עכשיו אתה יכול להמשיך ללכת. אמנם המטען לא קל, אסור לשבור שום דבר בדרך ועוד מעט תצטרך להרכיב מחדש במקום בטוח, זה לא קל. זה לא קל. אבל אולי הפעם זה יצליח, אולי עכשיו יזדקף במקום שובר גלים שיספוג במקומך את המכה ויפצח אותה לקצף לבן ורך טבול בפשטות. אחרי הכל לא קל לארוז בני אדם- וגם להגן עליהם, לא קל. כל הזכויות על התמונה שמורות ל harshahars ממאגר CC של PIXABAY