דנה שלו משתפת אותנו במחשבותיה על התנהלותה של שרת התרבות מירי רגב.
11:08 (27/06/17) דנה שלו

אולי אתם לא זוכרים את ההצהרה המתלהמת של השרה מירי רגב על מעמד המוזיקה המזרחית במדינה, אבל אני לא שכחתי. לפני כשנה מירי רגב הופיעה בתכנית "פנים אמיתיות" של אמנון לוי, ובאותו השבוע, בחר אמנון לוי לחקור את העניין- האם באמת קיימת גזענות בתרבות הישראלית? במהלך הראיון איתה, ענתה השרה רגב באופן מוחלט- כן! השרה רגב דיברה על עצם הגזענות בתרבות הישראלית, ובעיקר על עצם העובדה שרבים במדינתנו מסרבים להכיר במוזיקה המזרחית כתרבותה של עם ישראל. אני חייבת להסכים עם דעתה הבסיסית- עם ישראל מורכב מעדות רבות, וביניהן עדות המזרח, והתרבות של כל עדה ועדה מרכיבה, משלימה ומבליטה את הייחודיות שבעם ישראל, אך תהייה אחת לא חמקה ממחשבותיי: אני לא יודעת אם המטרה מקדשת את האמצעים, אבל האם האמצעי מקדש את המטרה? כולכם בוודאי מכירים את מירי רגב ומודעים להתנהלותה, ואני, אישית, לא מצליחה להבין איך נותנים לאישה כה מתלהמת לייצג את המדינה שלנו "בכבוד". איך מאפשרים לאישה, שנראה כי לא מסוגלת לדבר ברוגע, ברהיטות ובכבוד אפילו לשנייה, לשלוט על התרבות שלנו (שמאמונתי האישית כוללת בתוכה ואף מתבססת על כבוד ורהיטות)? אז למרות שאני מסכימה עם רוב טענותיה ששיתפה בתכנית של אמנון לוי, איני יכולה להתעלם מהעובדה ששרת התרבות שלנו מתנהגת כמו אוהד כדורגל באצטדיון טדי. אסיים את הכתבה הזו בציטוט שנראה לי רלוונטי מהספר האהוב עליי (שיש לציין שהסופר שכתב אותו נכלל ברשימת השתולים): " הכסילים מדברים, מוגי הלב שותקים והחכמים מקשיבים." (יונה ונער מאת מאיר שלו). כל הזכויות על התמונה שמורות ל אבי אוחיון Government Press Office of Israel - Avi Ohayon ממאגר CC של פליקר