יצאתי מהבית ביום גשום. השעה שמראים השמים כנראה מאוחרת מדי. לקחתי את
הכובע והחולצה של הפיצה השכונתית והתחלתי ללכת. מעבר לפינה פגשתי את הבת של
השכנים. שמנמונת מוזרה, כמעט בת עשר, חזרה בדיוק מבית־הספר. בלי דאגות היא מדדה
באיטיות מעל השלוליות, מדי פעם עוצרת, מביטה באוויר וממשיכה ללכת. ממהרת ומאחרת בו
בזמן שאלתי אותה מה השעה. הסתכלה על השעון, קימטה את האף, סיפרה שהוא חדש לכן קצת
מתקשה... אבל היא בטוחה שארבע ומשהו. "ארבע ומשהו", צחקקתי. נזכרתי איך
לפני כמה שנים טובות לימדתי את הילדה מהכיתה שלי, זו-שיש לה-יותר-אבחונים-מאצבעות-בידיים,
איך לקרוא שעון. כמו מתוך הרגל הסברתי שהמחוג הקטן שעות ואילו הארוך דקות. קצת
מטעה, הערתי. לפחות לאותה הילדה מהכיתה שלי היה קשה לקלוט. אבל היא, הבת של השכנים,
די פיקחית - אולי יותר מכולנו יחד.
הרי היא לא ממהרת, אין לה עבודה ולימודים ודד ליינים ופרויקט גמר על
הראש, הדאגה היחידה שלה היא שיעורי הבית בתנ"ך, אם לפני או אחרי הפרק של בנות
ווינקס. כי מה זה משנה לה אם ארבע ורבע או ארבע וארבעים. אצלי ההבדל גובל
בפיטורים.
גם אם הייתי מזיזה את הזמן אלפי פעמים לאחור לא הייתי מצליחה לעמוד
בקצב החיים המטורף הזה. אנשים רצים בתוך הגשם. בין מדרכות לרחובות לאנשים אחרים.
בלי מעצור, בלי הדק. והכל כדי להספיק לחסוך, כדי לבזבז, כדי ליהנות, כדי לחיות,
כדי להראות ולרצות את מי שרץ מנגדם. אז אני עובדת שלוש פעמים בשבוע כדי לקנות לי
מספיק סמים כדי לשכוח שאני עובדת כל הזמן, ואני רוצה להספיק הכל לפני הגיוס עד
שאני לא מספיקה לנשום בכלל. ואני רואה אותם נשחקים, את רצי המדרכות. נותנים לשעון
לשחק בהם, להוביל אותם. כבר לא מסתכלים על צבע השמים כדי לבדוק אם מאוחר, כבר לא
מחייכים לזר-לא זר ברחוב ששאל מה הזמן.
השעה היא חצות ומשו ויש לי עוד מלא להספיק מחר. אולי יש שידור חוזר של
בנות ווינקס.
כל הזכויות לתמונה שמורות ל Newcastle Libraries ממאגר CC של פליקר#_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-family#_sc# Arial, sans-serif;"#_gt#יצאתי מהבית ביום גשום. השעה שמראים השמים כנראה מאוחרת מדי. לקחתי את
הכובע והחולצה של הפיצה השכונתית והתחלתי ללכת. מעבר לפינה פגשתי את הבת של
השכנים. שמנמונת מוזרה, כמעט בת עשר, חזרה בדיוק מבית־הספר. בלי דאגות היא מדדה
באיטיות מעל השלוליות, מדי פעם עוצרת, מביטה באוויר וממשיכה ללכת. ממהרת ומאחרת בו
בזמן שאלתי אותה מה השעה. הסתכלה על השעון, קימטה את האף, סיפרה שהוא חדש לכן קצת
מתקשה... אבל היא בטוחה שארבע ומשהו. "ארבע ומשהו", צחקקתי. נזכרתי איך
לפני כמה שנים טובות לימדתי את הילדה מהכיתה שלי, זו-שיש לה-יותר-אבחונים-מאצבעות-בידיים,
איך לקרוא שעון. כמו מתוך הרגל הסברתי שהמחוג הקטן שעות ואילו הארוך דקות. קצת
מטעה, הערתי. לפחות לאותה הילדה מהכיתה שלי היה קשה לקלוט. אבל היא, הבת של השכנים,
די פיקחית - אולי יותר מכולנו יחד.#_lt#/span#_gt##_lt#/div#_gt#
#_lt#p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-family#_sc#" arial","sans-serif";="" mso-ascii-font-family#_sc#calibri;mso-ascii-theme-font#_sc#minor-latin;mso-hansi-font-family#_sc#="" calibri;mso-hansi-theme-font#_sc#minor-latin;mso-bidi-font-family#_sc#arial;mso-bidi-theme-font#_sc#="" minor-bidi"=""#_gt#הרי היא לא ממהרת, אין לה עבודה ולימודים ודד ליינים ופרויקט גמר על
הראש, הדאגה היחידה שלה היא שיעורי הבית בתנ"ך, אם לפני או אחרי הפרק של בנות
ווינקס. כי מה זה משנה לה אם ארבע ורבע או ארבע וארבעים. אצלי ההבדל גובל
בפיטורים.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-family#_sc#" arial","sans-serif";="" mso-ascii-font-family#_sc#calibri;mso-ascii-theme-font#_sc#minor-latin;mso-hansi-font-family#_sc#="" calibri;mso-hansi-theme-font#_sc#minor-latin;mso-bidi-font-family#_sc#arial;mso-bidi-theme-font#_sc#="" minor-bidi"=""#_gt#גם אם הייתי מזיזה את הזמן אלפי פעמים לאחור לא הייתי מצליחה לעמוד
בקצב החיים המטורף הזה. אנשים רצים בתוך הגשם. בין מדרכות לרחובות לאנשים אחרים.
בלי מעצור, בלי הדק. והכל כדי להספיק לחסוך, כדי לבזבז, כדי ליהנות, כדי לחיות,
כדי להראות ולרצות את מי שרץ מנגדם. אז אני עובדת שלוש פעמים בשבוע כדי לקנות לי
מספיק סמים כדי לשכוח שאני עובדת כל הזמן, ואני רוצה להספיק הכל לפני הגיוס עד
שאני לא מספיקה לנשום בכלל. ואני רואה אותם נשחקים, את רצי המדרכות. נותנים לשעון
לשחק בהם, להוביל אותם. כבר לא מסתכלים על צבע השמים כדי לבדוק אם מאוחר, כבר לא
מחייכים לזר-לא זר ברחוב ששאל מה הזמן.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-family#_sc#" arial","sans-serif";="" mso-ascii-font-family#_sc#calibri;mso-ascii-theme-font#_sc#minor-latin;mso-hansi-font-family#_sc#="" calibri;mso-hansi-theme-font#_sc#minor-latin;mso-bidi-font-family#_sc#arial;mso-bidi-theme-font#_sc#="" minor-bidi"=""#_gt#השעה היא חצות ומשו ויש לי עוד מלא להספיק מחר. אולי יש שידור חוזר של
בנות ווינקס.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt##_lt#p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-family#_sc#" arial","sans-serif";="" mso-ascii-font-family#_sc#calibri;mso-ascii-theme-font#_sc#minor-latin;mso-hansi-font-family#_sc#="" calibri;mso-hansi-theme-font#_sc#minor-latin;mso-bidi-font-family#_sc#arial;mso-bidi-theme-font#_sc#="" minor-bidi"=""#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt##_lt#p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-family#_sc#" arial","sans-serif";="" mso-ascii-font-family#_sc#calibri;mso-ascii-theme-font#_sc#minor-latin;mso-hansi-font-family#_sc#="" calibri;mso-hansi-theme-font#_sc#minor-latin;mso-bidi-font-family#_sc#arial;mso-bidi-theme-font#_sc#="" minor-bidi"=""#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt##_lt#p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-family#_sc#" arial","sans-serif";="" mso-ascii-font-family#_sc#calibri;mso-ascii-theme-font#_sc#minor-latin;mso-hansi-font-family#_sc#="" calibri;mso-hansi-theme-font#_sc#minor-latin;mso-bidi-font-family#_sc#arial;mso-bidi-theme-font#_sc#="" minor-bidi"=""#_gt#כל הזכויות לתמונה שמורות ל Newcastle Libraries ממאגר CC של פליקר #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# |