מהי מצליח כהן כותבת את מחשבותיה לאחר מסע הבחירות בארה"ב
07:48 (11/11/16) כתב אורח

"מעריצה אתכן על האופטימיות״ אומרת הנערה המדוכדכת שבי, שלא העלתה על דעתה ללבוש אף צבע היום פרט לשחור. היה זה יום אבל לכל דבר פרט לדמוקרטיה. אתן אומרות שתקרת הזכוכית נסדקה, כי הרי קלינטון קיבלה מספר קולות גבוה יותר מטראמפ וכי השיטה היא זו שדפקה את הכל, מה שנכון. אבל האופטימיות, מאיפה? הרי נכון לעכשיו קיבלתן נשיא להטבפא״קפוב, מיזוגן וגזען. תקווה לשבירת תקרת הזכוכית והעפת רסיסיה כפתיתי קונפטי בפניי טראמפ ותומכיו, התחלפה בתקרת זכוכית שאמנם נשברה- אך נפלה עלינו. הותירה אותנו פצועות ומדממות; ואת הטראמפים, מאושרים וצוהלים לראותינו מתבוססות בדמינו ובדם אחיותיונו הסופרג׳סטיות ובניהן סוזן ב. אנטוני- שעל מצבתה הודבקו רק אתמול מדבקות שקיבלו אותן נשים אשר הצביעו למען שינוי, והגיעו להסב לה גאווה ולהודות לה על כך שבזכותה התקרה מתחילה להישבר. דמה של סוזן ב. אנטוני כבר הפסיק לזרום בגופה לפני שנים רבות, אך דמינו ודם אחיותינו- הופקר. בידיי נשיא שאנס, הטריד, השפיל והתגאה בכך עד הרגע האחרון. מה בעצם כואב לי? הוא הרי איננו הנשיא שלי וההשפעה שלו על חיי בתור אישה צעירה בישראל היא ככל הנראה כמעט ואפסית נכון לעכשיו, ובכל זאת? ארה״ב מאז ומתמיד הצטיירה במוחי כמקום אליו צריכים אנחנו לשאוף בתור מדינה צעירה, כמעיין מקום אשר אמור לשמש כעמוד האש לכל שאר מדינות העולם. ועכשיו? עכשיו מה? עכשיו הפסדנו הזדמנות לראות נשיאה ראשונה בבית הלבן, אישה בעלת ניסיון פוליטי עשיר אשר הייתה מביאה אל הבית הלבן שיוויון לכולן ולכולם, ללא הבדל דת, גזע, מין, מגדר או נטייה מינית. מה כן קיבלנו? גבר לבן ועשיר, איש חסר כל ניסיון פוליטי, אבל איש שבנה מעצמת נדל״ן בעשר אצבעותיו, ״איש מן השורה״, נקרא לו. אולי קצת יותר. בדיוק מי שאמריקאים ייחלו לראות בבית הלבן, מישהו שלא ייצג את ההון-שלטון בו הם כל כך מאסו. אז הם הכניסו אל בית הלבן גבר עשיר ואגואיסט שהוא ההפך הגמור ממלכתי, אחד אשר יביא אל הבית הלבן גזענות, שנאה ופילוג- בדיוק ההפך מן הערכים אותם אמור לקדם נשיא. ועוד נשיא ארה״ב, שעיניי העולם כולו נשואות לעברו. ואני שואלת את השאלה הכי מתבקשת, האם בערכים הללו, הם לא מאסו? אין הם מתנערים מהם? ״נשיא של כולם״ אומרים לי, ״הוא יהיה נשיא של כולם, הוא רק התחרפן קצת לפני הבחירות, מהלחץ״. מי כמוני יכולה להגיד שהחירפונים שקורים לאנשים בשעות לחץ חושפים את האני האמיתי שלהם? וזה עצוב, עצוב וכואב. כואב שאחרי שנים רבות בהן נשים נלחמו במשך שנים למען זכויות שוות, נשברה כאמור תקרת הזכוכית ונפלה עלינו, הותירה אותנו פצועות ומדממות. ועכשיו כבר אין מי או מה שישמור עלינו, מעכשיו הכל לגיטימי וכל ניצוץ של שנאה יתלהט ברגע. ואני? אני פוחדת שהכל יישרף. כולנו יודעות כי קלינטון צודקת, וכי יבוא יום בו נזכה לראות את תקרת הזכוכית מתנפצת על אמת, ניפוץ כזה שלא יכאיב לנו, אלא יטיב עימנו. קשה להיות אופטימית, אך בסופו של דבר, כעת באמת אין מי או מה שישמור עלינו- פרט לעצמנו. כל מה שנותר לנו לעשות הוא להקשיב לקלינטון ולא לאבד תקווה- לנקות את הדם, להתרומם ולא לפסיק לפעול עד אשר תקרת הזכוכית תתנפץ כפתיתי קונפטי בפניהם של הטראמפים ותיעלם כלא הייתה. תמונה- מתוך הפייסבוק הרשמי של הילרי קלינטון