מיי מצליח כהן בטור מרתק על התינוקות של רה"מ
21:44 (24/10/16) מיי מצליח־כהן

בשבוע האחרון עולה לי תמונה במוח של תינוק שמכריחים אותו לאכול. אומרים לו שאין אוכל אחר ושאם הוא לא יאכל הוא ימות. אם לא מרעב אז מתינוקות אחרים שיבואו ויכסחו לו את הצורה. אין אוכל אחר. זה הרע במיעוטו. (מה שאגב היה הקש ששבר את גב הגמל וגרם לי לכתוב את הפוסט הזה הוא העברת מתווה הגז באופן סופי, במידה ותהיתם) קצת הקדמה, כדי שנבין איך הגענו למצב הזה: הוריו של התינוק מתו לפני כך וכך שנים, מאז התינוק הספיק לעבור בין ידיים של המון אנשים, בכל פעם הוא הגיע לידיים של מי שהוא חשב שיטיב עם מצבו בצורה הטובה ביותר. נכון לעכשיו, התינוק תקוע בידיים של אותו אפוטרופוס כבר שנים. הוא לא זוכר משהו אחר. האפוטרופוס יכול למכור לו שטויות, לאיים עליו שוב ושוב שאם יחליפו יהיה לו רע מאוד, כי בחוץ יש רק אנשים שרוצים ברעתו. והוא? אותו האפוטרופוס? הוא התקווה היחידה לעתיד של התינוק הזה. והתינוק מחבקו ונצמד לרגלו והאפוטרופוס מחייך מאוזן לאוזן. בכל פעם שאנשים מבחוץ מאיימים על המשך החזקתו של התינוק בידיי אותו האפוטרופוס, הוא מפחיד את התינוק מחדש. כל פעם בשיטה אחרת. והתינוק, מזיל ריר, מביט בו בעיניים גדולות ומעריצות ויונק את נאומיו בשקיקה. התינוק שלנו, רבותיי, הם רוב אזרחי ישראל. האפוטרופוס הנכבד הוא מר בנימין נתניהו, רה״מ (הידוע גם בתור השר לפיתוח איזורי, שר החוץ, שר הכלכלה, שר התקשורת, החבר הכי טוב של יצחק תשובה ובן טיפוחיו של שדון אדלסון (כן, שדון, זו לא טעות). והאנשים מבחוץ הם כל מי שמתנגדים למדיניותו של נתניהו. בטוחה שהבנתם את זה גם בלי ההסבר הזה. אפשר להתווכח על המדיניות, אפשר להתווכח על אופן חלוקת משאבים כאלו ואחרים ואפשר להתווכח על קווים שמנחים את אותם השני הדברים הנ״ל. מה שאי אפשר להתווכח עליו הוא העובדה שעל ישראל להישאר מדינה דמוקרטית ומוסרית. אני אתלוש שני עלי כותרת שבוערים בי, בתקווה שהעלים הללו יהיו מספיק משמעותיים כדי להביא אותי למוחו של התינוק, שכולו כבר עמוס בריח פרחים שעירפל לו כל חוש אפשרי ואולי לטהר אותו קצת. הראשון, מתווה הגז. עזבו את העובדה שהמתווה גרוע. עזבו את העובדה שאנחנו משלמים על הגז בערך את אותו המחיר שמדינות אירופה משלמות עליו בעוד שלנו יש גז משלנו ואירופה היא בכלל יבואנית. עזבו את כל התוכן. בואו נתמקד באיך עבר המתווה הזה, כמה אנשים נתניהו היה צריך להעיף מעליו על מנת שהמתווה הזה יעבור? נראה לכם שאם המתווה היה כל כך טוב היה צורך בניפוי של כל כל הרבה אנשים? נראה לכם שנתניהו הוא היחיד שרוצה בטובתכם ושכל השאר טועים? לא נראה לכם טיפה הזוי? בין המנופים היו: שר הכלכלה לשעבר, אריה דרעי, שהפך בין רגע לאחראי על פיתוח הנגב. דחפו אותו מכל המדרגות וסתמו לו את הפה עם הנגב. הממונה על ההגבלים העסקיים, דיווד גילה שנאלץ להתפטר מתפקידו כדי שלא ידחפו גם אותו מכל המדרגות, אורית פרקש הכהן, יו״רית רשות החשמל שפוטרה מתפקידה ואבי גבאי, השר להגנת הסביבה שנתניהו אסר עליו להתבטא נגד המתווה בועדת הכלכלה... האם הם הואכלו בכוח? האם אפשר להשוות אותם לאותו תינוק אומלל שדיברתי עליו בתחילת הפוסט? כן, בטח. ומה עם סעיף 52? ה"צריך להעביר את המתווה בגלל הביטחון, בלי המתווה אין לישראל ביטחון"? איפה הקשר? אני באמת מחפשת אותו, איפה הקשר בין המתווה הזה, לבין ביטחון? אני יכולה לראות את חוסר הקשר, את העובדה שכל הגז מוזרם לישראל בצינור אחד, שבמתווה אין התחייבות להנחת צינור נוסף ושבזמן מלחמה אנחנו עלולים לאבד את הצינור היחיד הזה ולהישאר בלי שום צינור שיזרים את הגז לישראל. השני, הכיבוש. ראשית, האזרחים (לעתיד, איפשהו) הפלסטינים. בואו נבהיר את זה פעם אחת, לאף פלסטיני אין מה להפסיד. גם לא לאלו שגרים בבתי פאר. דמיינו את עצמכם רגע, בתור יהודים שחיים באוסטריה למשל, בוילה, ב1903, קצת לפני שהרצל נפטר. בוערת בכם האש להגדרה עצמית. אתם חיים במדינה שלא רוצה אתכם בתוכה. באמת אכפת לכם מהוילה? אני די בטוחה שהייתם מעדיפים לעבור לגור במדינה משלכם, גם הדבר כרוך במגורים בבית קטן. דמיינו את עצמכם חוצים כל יום גדרות ומחסומים, דמיינו את עצמכם מסתובבים כל יום סביב הזנב של עצמכם, עם המון חיילים שעומדים מסביבכם ומגנים על הביטחון שלכם מפני פרובוקטורים שחדרו לכם לבית. יודעים מה, חכו רגע, אתם אומרים שעם לא יוותר על וילה כדי לחיות במדינה משלו? תראו את המתנחלים, פולשים לשטח אויב כדי לקבל יותר מסתם ״מדינה משלהם״, נכנסים בריצת אמוק לתוך כוורת דברים ואחר כך באים לבכות ״עקצו אותי! עקצו אותי!״. שנית, החיילים. יצא לי לדבר לא פעם עם חיילים שהיו חלק מהמציאות הזו שכוללת חדירה לבתים של פלסטינים באמצע הלילה, שכוללת שתיקה למראה מתנחלים שזורקים אבנים על פלסטינים (כן, גם זה קורה. אגב, למה הם מוגדרים בעיניכם כלוחמי חופש והפלסטינים לא? עזבו, אל תענו לי על זה בכלל...) תדמיינו את זה, ילדים בני 18 וקצת שצריכים לראות כל כך הרבה דם, כל כך הרבה רצח, כל כך הרבה פשע. ואם יזכו לחזור לביתם אחרי שלוש שנים, ייאלצו לסחוב איתם טראומה להמשך החיים. למה? כי הממשלה לא עושה דבר על מנת להגן עליהם, לא עושה דבר על מנת להציל את הילדים האמיצים האלו מקן הצרעות אליו נשלחו בעל כורחם. הממשלה לא עושה דבר על מנת לסיים את הכיבוש. על ההנהגה הפלסטינית אין לי מה לדבר, אם סיום הכיבוש הוא אינו אינטרס ישראלי. אם פגיעה בהמוני חפים מפשע וטרור בלתי פוסק הוא אינו דבר הדורש טיפול בעיניכם, אני קטונתי. אני לא פלסטינית, אני לא מצפה לדבר מהפלסטינים, אני כן מצפה לפעולות מצד ההנהגה שלנו. האנשים אשר קיבלו את הזכות לשמור על ביטחוננו, איפה הם? ואתם, תינוק מסכן, מגודל ואומלל, נמרחים על רגליו של האפוטרופוס שלכם, בולעים את הנאומים המפחידים שלו בכל פעם מחדש, בוכים מייאוש ולא מבינים, שהוא זה שמפחד. הוא זה שמפחד מכם. הוא יודע כמה כוח יש לכם בידיים. והרי איך מפחידים את המפחידים? בעוד יותר פחד. איך מחסלים את הטרור? עם עוד יותר טרור. תפסיקו להתנהג כמו תינוקות עם חרדת נטישה (מילא, חרדת נטישה ממי שדואג לכם, אני אבין. אבל חרדת נטישה ממי שרק רוצה ברעתכם?), תפתחו את העיניים וקחו את עצמכם בידיים, תתבגרו. תינוקות לא נשארים חיים לנצח, לחץ והפחדה יוצרים מחלות נפשיות. פנימיות. שהורגות לאט לאט, מבפנים. תמונה- לעמ, פייסבוק בנימין נתניהו