רוני טויסטר על מערכת החינוך- נמאס לי שמשווים אותי לזמן, מרחק או תוצאה מסוימת. יש לי את היכולות שלי וזה מעולה.
16:28 (24/10/16) כתב אורח

פחות מחודשיים אחרי פתיחת שנת הלימודים והפיד שלי שוב מוצף בפרסומים בנושא 5 יח"ל מתמטיקה, כמות הבחינות בבתי הספר וכו'. רציתי להעלות נושא נוסף, נושא שרובנו לוקחים כמובן מאליו, שיעורי הספורט בבתי הספר. מי שמכיר אותי עוד מתקופת היסודי יודע שאף פעם לא הייתי ילדה אתלטית במיוחד. הסיפור האתלטי שלי התחיל והסתיים בריקוד. אהבתי לרקוד והייתי רוקדת פעם או פעמיים בשבוע, בשלב מאוחר יותר אף הדרכתי. לא יותר מזה. את שיעורי הספורט ביסודי שנאתי מאד, והדבר לא ממש השתנה גם כשעליתי לחטיבה. כן, אותן שעתיים שבועיות בשבילי דמו לגיהינום, כי לא משנה כמה התאמצתי ונתתי מעצמי, ציון שעובר את ה90 מעולם לא קיבלתי. לרוב הציונים שלי היו בין 80 ל- 90 מהסיבה הפשוטה, שהיכולות הספורטיביות שלי היו פחותות משל חברותיי לכיתה. ציון בספורט מורכב מסדרת מבחנים, תגיע ל-100 כפיפות בטן בלי לעצור? תקבל מצטיין! תגיע לפחות? זה בסדר... רצת את המרחק בפחות מזמן מסוים? כל הכבוד אלוף! רצת את המרחק, נתת את כולך אבל לא הצלחת להגיע מתחת לאותו זמן? לפחות ניסית... אבל זה לא מספיק טוב. באופן אישי נמאס לי שמשווים אותי לזמן, מרחק או תוצאה מסוימת. לי יש את היכולת שלי, ולמישהי אחרת את היכולת שלה, אבל זה לא משנה את העובדה שהיא תגיע לתוצאה המתבקשת ותוכתר כ"מצטיינת!", "אלופה!", "תותחית!". היכולת האתלטית והספורטיבית שלה טובה יותר משלי, ואני אחרוג מהתוצאה המתבקשת ואשמע אמירות בטון אדיש, כמו- "לפחות ניסית...", או "תראי השתפרת קצת..", כי וואלה היכולת הספורטיבית והאתלטית שלי לא מספיקה בשביל להגיע לאותה תוצאה (וזה בסדר גמור!). החוויה האישית שלי משיעורי הספורט מוציאה אותי כל שנה בתחושה של "אני לא צריכה לנסות ולהשקיע, אני לא צריכה לנסות ולהשתפר, בשביל המורה והשיעור אני אף פעם לא אהיה מספיק טובה גם כשאני משקיעה וקורעת את עצמי". שיעור ספורט הוא אחד מהשיעורים החשובים שיש במערכת. הוא נותן הפוגה לתלמידים מלמידה אינסופית ומעניק מסגרת בעלת היבטים על אורח חיים בריא שבה ניתן לעסוק בפעילות גופנית מינימלית. הבעיה היא לא בשיעור עצמו, הבעיה היא כשמחליטים לתת לתלמיד ציון וניקוד על הישגיו בשיעור. בענפי ספורט רבים, וביניהם ענף ההתעמלות האמנותית, ענף התעמלות המכשירים וענף הקפיצה למים, הציון שמקבלים המתעמלים הוא אינדיבידואלי וכרוך בדרגת הקושי של התרגיל אותו הם מבצעים ובצורה ובטכניקה בהן המתעמלים מבצעים את התרגיל. שיטה זו מונהגת כיוון שלא כל המתעמלים הם בעלי אותן יכולות. חלק מהמתעמלים מבצעים תרגילים קשים יותר, וחלקם תרגילים קלים יותר בהתאם לרמת הקושי בה הם מסוגלים לעמוד בצורה הטובה ביותר. לפי דעתי אין צורך בהענקת ציון לתלמיד על הישגיו בשיעור ספורט בתעודות במהלך כל השנים. צריך לכתוב כמו בבגרות- האם התלמיד עבר את השיעור או נכשל בו (כי לא עמד בקריטריונים המינימליים ביותר של השיעור אשר להם אין בהכרח קשר ליכולתו האתלטית של התלמיד). אבל אם בכל זאת מתעקשים על הענקת ציון בשיעורי ספורט, יש להתייחס לכל תלמיד כמתעמל אינדיבידואלי ובאופן אישי, והציון לא צריך להיות מורכב מ"האם התלמיד הצטיין במבחנים או לא", אלא מכוח הרצון של התלמיד להשתפר, מעבודה, מרצינות ואפילו משיפור ספורטיבי אם יש - וגם אם אין זה בסדר. הרי שיעורי ספורט הם חשובים בדיוק בשביל לתת לתלמיד את ההצצה הזו לעולם הנהדר של פעילות גופנית ואורך חיים בריא. זה אולי נשמע כמו קלישאה אבל זה נכון. לצערי אני לא קיבלתי את ההרגשה הזו משיעורי הספורט במרוצת השנים. הרצון שלי להתאמן נזרע על ידי חברה קרובה, וגדל ופרח בעזרת חשבונות של אנשים ברשתות החברתיות. אנשים שהיו בדיוק כמוני, אבל החליטו שהם כן רוצים לעשות משהו טוב בשביל עצמם והיום הם מאמני כושר מצליחים. אבל למרות שאני מתאמנת ורואה שיפור עצום ביכולות שלי בכל אימון, אני עדיין לא מחכה לשיעורי ספורט בבית הספר, אני לא מצפה לרגע בו ישוו אותי לבנות אחרות או לקריטריון אליו אני לא יכולה להגיע - כי מה לעשות, אני עוד לא שם. יש לי עוד שנתיים ללמוד את השיעור הזה, ואני באמת מקווה להנות בו כמו שאני נהנית כשאני מתאמנת בלי תיוגים והשוואות. אז הנה לכם, פוסט הפסקה מהמתמטיקה שאומנם יצא קצת ארוך, אבל בשבילי הוא היה שווה כל רגע. ועכשיו אני חייבת לחזור ללמוד - 5 יח"ל או לא, המתמטיקה לא מחכה לאף אחד. כל הזכויות על התמונה שמורות ל- ALEX LECEA, FLICKR CC