אף פעם לא הבנתי את זה- למה יש דברים שאסור לדבר עליהם? למה יש נושאים שעדיף שלא נעלה אותם, גם לא בתוך כיתה סגורה במעגל חינוך עם המחנכת? למה אף אחד לא מדבר איתי על תרבות האונס ועל מה עושים במקרה בו מישהו מטריד אותי מינית?
23:03 (26/05/16) טלי ברייר

בחברה הדתית יש מין דפוס כזה של הסתרת כל מה שפחות ממושלם; פחות מאידאל התום והשלמות שבחורים, ובעיקר בחורות דתיות, צריכים וצריכות להיות.לא מאמינים לי? נסו לדבר על מחלות נפש ותשמעו את ההשתקה. נסו למחות כנגד תרבות הרזון ותשמעו אמירות שונות, החל ב"אין את זה אצלנו" וכלה ב"אנורקטיות הן דפוקות מהיסוד וזה קורה לבנות שהן פגומות מלכתחילה". נסו לבטא כאב, בכי וזעם שהם פחות ממושלמים וישר יגידו "תשמחי! תהיי בת אולפנה (או אולפנית) שמחה וחייכנית!". נסו, ובעיקר נסי, לומר "יצר מיני" בהקשר לנשים ותקבלי השתקה וגיחוכים.מיניות נשית, שנאה עצמית, קשיים שלא עוברים בקלות, הטרדות מיניות, ביטוי נשי, הפרעות אכילה, פגיעה עצמית, דיכאון, אובדנות, תשוקות לגיטימיות, דימוי גוף חיובי... על כל אלה לא תשמעו כאן. על מה אסור לומר- על זה, ורק על זה, כן. לא תשמעו שיחה שתאמר לבנות כמה חשוב לאהוב את עצמן, רק שיחות על חזרה בתשובה ואהבת האל. לא תראו שיעור חינוך המעודד בנות להיפתח ולדבר על הנושאים המושתקים, אלא עוד שיחה על צניעות. המילה "אמונה", תופיע בד"כ לפני מילה הקשורה לדת, ולא לפני המילה "בעצמך".אף פעם לא הבנתי את זה- למה יש דברים שאסור לדבר עליהם? למה יש נושאים שעדיף שלא נעלה אותם, גם לא בתוך כיתה סגורה במעגל חינוך עם המחנכת? למה אף אחד לא מדבר איתי על תרבות האונס ועל מה עושים במקרה בו מישהו מטריד אותי מינית? למזלי, אני זכיתי ובכיתה ח' המחנכת שלי עשתה לכיתה שיעור בן שלוש שעות בנושא. באותה השנה היא גם עשתה לנו כמה שיעורים שנגעו בנושא של דימוי גוף ובנושא של אהבה עצמית וקבלת העצמי. בשיחות עם בנות מכיתות אחרות, ארבע שנים אחרי אותם השיעורים שעברתי ושיישארו איתי לתמיד, התגלה לי שאנחנו היינו הכיתה היחידה שבאמת זכתה לשיעורים כאלה. החלטתי לא להתייאש מהמצב, חיפשתי ושאלתי בנות משכבות אחרות, כאלה שסיימנו הרבה לפני, וכאלה שנולדו כמה שנים אחריי. שאלתי אותן שתי שאלות: הראשונה- האם היה להן שיעור חינוך על אונס, הטרדות מיניות, סכנות, הגנה עצמית, והליכה בחושך; והשנייה- האם היה להן שיעור חינוך על דימוי גוף ואהבה וקבלה עצמיות (על הפרעות אכילה ידעתי שאין בכלל טעם לשאול)? לצערי, כמעט תמיד קיבלתי תשובה זהה: "לא... אני לא זוכרת שעשו לנו משהו כזה.". מהיכרותי עם אולפנות אחרות שבדקתי לשירות הלאומי, אני יכולה להעיד שאנחנו אחת מהאולפנות הכי פתוחות שיש (הכל יחסי, כמובן...), ובכל זאת- כדי לאמת את העניין יצאתי בסקר מפורט אפילו יותר- שתי השאלות ששאלתי את בוגרות האולפנית, ובנוסף להן שאלה לגבי שיחה או שיעור על מיניות נשית ושיעור חינוך שדיבר על כל מה שלא מדברים עליו: הפרעות אכילה, דיכאון, אובדנות וכן הלאה. והתוצאות? קדימה, נראה אתכם מנחשים. קיבלתי המון "לא" ואפילו כמה "חבל שלא"; היו מקומות שקצת הפתיעו, אבל ברוב המקרים רוב התשובות היו שליליות (הערה: מצב האולפנית הפרטית שלי היה טוב מאד יחסית לשאר, ואני יודעת שכנראה הוא ילך וישתפר, תודה לאל). אתם מבינים, בתי הספר הדתיים מעדיפים לוותר פה ושם על תלמידות לטובת המחלקה או הקבר, מאשר לקום ולפעול. הם מעדיפים להתעסק בכל נושא שבעולם, חרוש ככל שיהיה, רק לא באחד מהנושאים האלה. הם יעדיפו לקבור את הראש בתוך החומש במקום להודות בכך שכן, אחת מתוך אחת חווה הטרדה מינית, ושזה קורה, קרה ויקרה, למרבה הצער, גם לתלמידות שלהם. ולמה? בדרך כלל במסווה של "יש דברים שהשתיקה יפה להם" וגם "זה לא תוכן ההולם בית ספר דתי".העניין הוא שאלו הם בדיוק הנושאים שהשתיקה לא יפה להם, נושאים ששיח עליהם לא אמור לגרום לבושה, אלא להזדמנות ליצור ולשנות. בחינוך הדתי מאמינים שחינוך הוא שליחות, אז הנה השליחות הגדולה ביותר- לקום ולעשות שיח נכון ומשמעותי בנקודות בהם לעולם לא תדעי אם תוכלי להציל חיים. מדובר בנושאים של פיקוח נפש, נושאים חשובים שהבעיות בהן הם עוסקים, לא תעלמנה מעצמן ולא משנה כמה נרצה להכחיש. ילדות בנות שתיים עשרה- שלוש עשרה זקוקות לשיעורים שילמדו אותן לקבל באהבה את הנשיות הפיזית שלהן, את גופן המתפתח והמשתנה. הן זקוקות לדמות מופת בוגרת, למחנכת או ליועצת, שתהיה שם בשבילן ולא תתבייש לדבר על הנושאים האלה. לא מספיק ללמד אותנו מה הולך לקרות לנו פעם בחודש בארבעים השנים הבאות, צריך גם להסביר לנו למה ולחנך אותנו לאהבת הגוף שלנו, לא להיגעל, אלא לנתב את כל התחושות למקומות חיוביים- לזכות להתנקות כל חודש מחדש מהתחושות והזיכרונות הפחות נעימים ולהישאר עם מקום לזיכרונות חדשים... לא מספיק ולחנך אותנו לאהבת האל, צריך גם לחנך אותנו לאהבת העצמי, לרצות לחקור ולגלות מי אנחנו ומה מתאים לנו, וכן, כבר בחטיבת הביניים אפשר וצריך להתחיל בתהליך הזה. ככל שנתחיל יותר מוקדם, כך נזכה להציל יותר בנות מחודשים על גבי חודשים של שנאה עצמית."כשהייתי בחטיבה לא רציתי להוריד את החצאית בשיעור ספורט, חשבתי שאני שמנה," זה משפט שאני שומעת שוב ושוב, בשינויים קלים (בהקשר לגיל) בשנים האחרונות (אני עצמי הרגשתי ככה בשנתיים הראשונות שלי באולפנית, כשעוד הושפעתי מאידאל היופי וכמעט הלכתי איתו רחוק מדי). נערות בגיל הכי יפה וחשוב, מתביישות בגוף שלהן, בתהליך הצמיחה הטבעי שלו ובמבנה האישי שלהן, רק כי הוא לא דומה למה שהחברה מכתיבה- רזה, יותר רזה, ועוד רגע מתעלפת מרוב רזון. למה נדמה לאנשי החינוך הדתיים שמקרים של שנאת גוף ודימוי גוף לקוי לא קורים אצלנו? הם קורים, ומתדרדרים מהר, כי אף אחד לא מזהיר, אף אחד לא חושב לנסות ולדבר ולנפץ את המציאות החולנית בה אנו חיים. "אצלנו זה לא יקרה," הוא המשפט האהוב על הנהלות של אולפנות. כאילו שאם יתעלמו, כל הסכנות ייעלמו; כאילו שאם יתעלמו, הבנות, החיות בחברה של תרבות הרזון המושפעת מאידאל יופי שגוי, לא ינסו להרעיב את עצמן, להקיא, להתעמל באופן כפייתי, לספור קלוריות ולהרוס לעצמן את החיים ואת הסיכוי להקים בית נאמן ומאושר בישראל...גם הטרדות מיניות הן לא דבר של מה בכך. לא דבר שמותר להתעלם ממנו, אלא ההפך. איך נערות ידעו למי לפנות ומה לעשות אם לא ילמדו אותן? הרבה פעמים האמהות בעצמן מושפעות מהחינוך הדתי המשתיק שקיבלו ולא יודעות מה לומר ואיך לגשת, כי גם המחנכות והאמהות שלהן הושפעו מאותה צורת החינוך, וזהו מעגל קסמים שלא נשבר לעולם. הטרדות מיניות הן משהו שקורה, הן משהו שבנות צעירות לא יודעות איך להתמודד איתו לבד. המחנכת שלנו הושיבה אותנו במעגל וכל אחת סיפרה סיפורים על מקרים בהם פחדה או הוטרדה, דיברנו על איך לקום ולומר "זה לא נעים לי" ולא לפחד מהתגובה שלו, ועשינו רשימת חוקים לאיך ללכת בחושך, המחנכת שלנו אמרה לנו שחייבים לשתף גם אם הוא איים עלינו ("גם אם הוא איים עליכן, הוא לא אתכן כל הזמן ואתן חייבות לספר. הוא לא יכול לעשות לכן כלום!") ושאם חברה מספרת לנו, גם אם נשבענו שנשתוק, אסור לנו להתמודד עם זה לבד ואנחנו צריכות להעביר את המידע למבוגר אחראי. אני זכיתי וקיבלתי את השיעור הזה לחיים, אבל כמה בנות לא זכו ולעולם לא יזכו לשיעור שיהיה אחד מהכי חשובים שיקבלו במהלך שנותיהן באולפנה (או באולפנית)? אני לא רוצה להתחיל לחשוב על כל הבנות שעברו דבר כזה או אחר ולא יודעות מה לעשות, כי הן לא זכו לעבור את השיעור הזה ואף אחד לא אמר להן מה לעשות, רק כי זה נושא "לא צנוע" (ולאנוס זה כן צנוע? זו מציאות, קשה, כואבת וכל כך לא לגיטימית, אבל לצערי, זו המציאות- אז למה לשתוק מולה במקום ללמד אותן לעמוד על שלהן ולתרום למאבק החברתי? למה לא לדבר על מה עושים, מה לא עושים, למי מספרים, וכמובן- שהאשמה היא אף פעם לא שלך אלא שלו?) שגורם מבוכה למחנכת שלהן.ולגבי המיניות? בכל האולפנות יש שיעורי אישות, חל"ם (חינוך לחיי משפחה) או הל"ם (הכנה לחיי משפחה) אי שם בכיתה י"ב, בהנחה שעד כיתה י"ב בנות לא חוות התפרצויות הורמונליות טבעיות. לא מזמן דיברתי על זה עם המורה שלי לאישות- אמרתי לה שחינכו אותנו מגיל צעיר לעניין המיני המגדרי- בנים הם יצריים, בנות צריכות להדחיק הכל. אסור שיהיו לנו יצרים, ואם לאיזשהו בחור יש? זה לגיטימי ומותר... במקום לחנך אותם ואותנו לשלוט ביצרים שלנו ולהשתמש בהם בצורה נכונה (שהרי לכל מטבע יש שני צדדים ואת זה כן לומדים בשיעורי אישות) מבלי לפגוע באיש, מחנכים אותנו שיצר מיני נשי הוא בושה, שלא לומר סטייה, בעוד ש"לבנים יש יצרים". אני לא חושבת שזה נושא שצריך לדבר עליו כל יום כל היום וכן, יש דברים שהצניעות יפה להם. אני רק לא מצליחה להבין למה לא לדבר בכלל על הנושאים האלה יהפכו אותנו לנטולות כל תשוקות עד גיל שמונה עשרה (או שנשנא את עצמנו על התשוקות שהן דבר "לא טבעי לאישה", או שנדחיק ונדחיק עד שבסוף נחטוף הלם בליל הכלולות...). למה אי אפשר ללמד כבר בכיתה ט' למשל על הדברים האלה? בנות שבוחרות ועושות דברים לא יתחילו לעשות אותם כי נדבר על זה, למען האמת ברגע בו אנחנו הופכים משהו לטאבו, לאסור, או אז קמים היצר הרע ויצר המרדנות של גיל הנעורים- כי אם זה אסור, יש לזה סיבה ממש מוצדקת, ואם זה לא בסדר ומחליטים בשבילנו, אז למה לא לבדוק? ברגע בו אנחנו הופכים משהו ל-"לא" אסור ונחרץ, אנחנו פותחים מבלי לשים לב את הפתח ל-"כן" הלא בריא והפחות נכון (צפייה בפורנו למשל, יכולה להתחיל מתוך סקרנות... אפשר כן לדבר על זה ולהסביר על למה כן ולמה לא לראות, על ההחפצה... בדיוק כפי שעשתה לנו היועצת בכיתה י"ב), שלא נדבר על עוגמת הנפש שנוכל לחסוך אם נסביר להן שזה בסדר להרגיש כל מיני דברים... אם נדבר על זה בגיל צעיר יותר, זה לא יהפוך למשהו כל כך גדול ונוראי בגיל מאוחר יותר... כשחקרתי את הנושא ודיברתי עם בנות, נדהמתי מכמות הבנות שהיה להן מה לספר.היו בנות שסיפרו לי סיפורים קשים- על כמות הבנות האנורקטיות שהן מכירות, על בנות בכיתה שלהן ששונאות את עצמן ואף אחד לא עושה כלום... בעיקר על זה שמעתי- על בנות שכמעט איבדו הכל רק כי המחנכות שלהן שתקו כשהיו צעירות יותר, ועל צוותים חינוכיים שממשיכים לשתוק גם כשכבר קורים דברים, דברים שאפשר למנוע אם מדברים, כי, במקרה של הפרעות אכילה למשל, תנו לי לצטט את התנ"ך "לא בשמיים היא"- אלו הם דברים שקורים ממש כאן, מתחת לאפים היהודים שלנו, בין אם נדחיק ובין אם לא. זה לא קורה רק לבנות ההן, שהן לא בסדר. זה יכול לקרות לכל אחת, בכל מקום, בכל כיתה, בכל אולפנה. וגם אם לא הפרעת אכילה מלאה ומוגדרת- אז שנאה עצמית היא גם יותר מדי בשבילי, כי היא מדרדרת למקומות לא טובים וכי בינינו, מי רוצה לחיות במשך כמה חודשים כשהיא שונאת את עצמה? כולנו יודעים איך זה, אז למה שנגיד "לא" אם יש לנו את האפשרות לא להתעלם (אגב, אסור להתעלם, זה כתוב בחומש דברים, למדתי את זה לבגרות) ולמנוע או לפחות להפחית את העניין?"החלום שלי הוא שבאולפנה שלי ידברו על הנושאים האלה," אמרו לי בנות כששאלתי אותן על זה, חלקן אפילו התחננו שאם אעשה משהו אצור איתן קשר. היו כאלה שאמרו בחצי חיוך "רוצה לבוא לדבר עם ההנהלה אצלנו?" והתאפקתי שלא לענות להן "כן!", לארוז לי צידה לדרך ולתפוס את האוטובוס הראשון שמגיע אליהן... אתם מבינים, אנחנו כן רוצות שידברו איתנו על הנושאים האלה. אנחנו לא תמיד יודעות מה אנחנו בדיוק רוצות, מה בדיוק יהיה נכון (עצה קטנה: שבו איתנו במעגל ודברו איתנו בגובה העיניים... אל תדקלמו מאיזה טופס של משרד החינוך, חנכו מהלב... תעבירו שיעורים משמעותיים- ואם אין לכן, אז בטוח ליועצת יש, ואם לא לה אז למישהו, ואם אתן כמחנכות רוצות לחסוך זמן- פנו אליי, לי יש מערכים מוכנים!), אבל אנחנו זקוקות לשיעורים האלה. גם אם אנחנו חושבות שלא, כי כל שנות ההשתקה במערכת החינוך (ולפעמים גם בבית) "קלקלו אותנו" , אנחנו חייבות לעבור את השיעורים האלה בצורה משמעותית. אנחנו חייבות לקלוט ולהפנים את המסרים. בבקשה, אם לא למען הדור שלנו, אז למען דור העתיד, למען הילדים שגורל היווצרותם ברחמנו תלוי בשיעורים האלה ובהצלה שלנו... בבקשה, תדמיינו שזו הבת שלכם, וכן זו יכולה להיות היא, לא הייתם רוצים למנוע זאת ממנה? ומעצמכם- לא הייתם רוצים?בבקשה, קומו, תכנסו ישיבת מחנכות או יועצות, ותפסיקו, בבקשה, פשוט תפסיקו לשתוק. אני בוחרת להפסיק לשתוק ובעז"ה מול הכיתה שלי לא אשתוק, עכשיו תורכן לבחור ולהציל... זכויות היוצרים על התמונה שייכות לpedrik, מאגר CC של פליקר