בכל שנה מחדש, צירוף המילים "יום השואה" גורם לי לחשוב שוב על כל ששת מיליון היהודים שנספו בשואה, על כל אותם הילדים, הנשים, הגברים והטף שלא זכו למציאות שאני מכירה. אך בניגוד לכל אותן השנים שחלפו, אשר בהן למדתי על השואה מטקסים, סרטים ומתוכניות שמשודרות שוב ושוב בטלוויזיה, השנה יום השואה לימד אותי גם על עצמי.
אתם בטח שואלים את עצמכם: "מה כבר למדת על עצמך?" תוך היזכרות בטקס ובצפירה שחוזרים על עצמם כל שנה מחדש כמו תקליט שבור, אבל אני בטוחה שאחרי שתקראו את הטור שכתבתי כבר לא תשבו בפה פעור.
הלמידה האמיתית שלי אחר השואה שונה מהלמידה שלכם. הלמידה שלי התחילה בפנקס לבן עם משבצות שיכולות לגרום לי להיות זכאית לדף שבשבילו אני לומדת כבר 10 שנים במערכת החינוך - תעודת הבגרות, או להפך. אותו פנקס גרם לי להיכנס לאתר "נוער מתנדב" ולבחור מבין כל עשרות תכניות ההתנדבות המוצעות תכנית אחת שהשם שלה הדליק לי ניצוץ בעיניים, הבזק לא רגיל, שגרם לי לדעת ישר שזאת התוכנית שאני אבחר.
התוכנית שבחרתי הפגישה אותי עם יהושע, גיבור עולמי. את יהושע אמנם לא תראו עף כמו סופרמן או קורא מחשבות כמו באטמן, אבל מספיק להביט פעם אחת בעיניים שלו כדי להבין שהעוצמה שיש בו גדולה מדי כדי להשוות אותה לדמות בדיונית.
אני לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה שפגשתי את יהושע, הפעם שגרמה לי להבין שאני לא באמת יודעת מהי שואה. "את לא יודעת מה זאת שואה" הוא אמר לי אחרי שהוא סיפר לי קצת ממה שעבר עליו באותה תקופה נוראית. איך יכול להיות שאני לא יודעת מה זאת שואה? חשבתי לעצמי... הרי אני בכל שנה מחדש יושבת בטקס, שומעת על סיפורים של ניצולי שואה וצופה בתכניות שעוסקות בשואה. איך הוא הגיע לדבר כזה? איך הוא הגיע למצב שהוא אומר לי שאני לא יודעת מה זאת שואה אם רק הרגע הוא הכיר אותי? ששת המילים שיהושע אמר לי עוררו אצלי לא מעט כעס, אבל המחשבה על כל מה שהוא עבר בחייו לא נתנה לי זכות להתווכח איתו או להגיד משהו בנידון, כך שהחלטתי שאני צריכה לעשות רק דבר אחד: להמשיך לשאול אותו שאלות ולהקשיב.
הקשבתי ליהושע וכתבתי כל מילה ומילה שהוא אמר למרות שהיה לי קשה. היה לי קשה להזכיר לו את הזוועה שהוא עבר ולראות את הדמעות שליטפו את פניו, הדמעות הרטובות והיבשות כאחד, אבל בסופו של דבר, המחשבה על כך שבזכות התיעוד שלי הדורות הבאים יוכלו גם לשמוע את הסיפור שלו ניצחה ואמרה לי להמשיך להקשיב לו ולא ללכת.
היום, כשישבתי בטקס יום השואה ושמעתי כבכל שנה סיפורים מרגשים וחזקים של גיבורים כמו יהושע, חשבתי עליו ועל מה שהוא עבר, ואמרתי לעצמי שהוא צדק, אני באמת לא יודעת מה זאת שואה. יהושע גרם לי להבין שהשואה הייתה בשבילי כל השנים הללו כמו אדם זר שחשבתי שאני מכירה. הסיפורים, הטקסים והסרטים על השואה יצרו לי אשליה שאני מכירה אותה, הם גרמו לי לחשוב שאני מכירה תקופה שלא הייתי בה. המשפט העוצמתי שיהושע אמר לי גרם לי רק עכשיו, ביום השואה להבין שאני צריכה מעתה והלאה להגיד בכל בוקר שאני מתעוררת מילה אחת - תודה. תודה שאני כאן ולא שם.#_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px;"#_gt#בכל שנה מחדש, צירוף המילים "יום השואה" גורם לי לחשוב שוב על כל ששת מיליון היהודים שנספו בשואה, על כל אותם הילדים, הנשים, הגברים והטף שלא זכו למציאות שאני מכירה. אך בניגוד לכל אותן השנים שחלפו, אשר בהן למדתי על השואה מטקסים, סרטים ומתוכניות שמשודרות שוב ושוב בטלוויזיה, השנה יום השואה לימד אותי גם על עצמי. #_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#אתם בטח שואלים את עצמכם#_sc# "מה כבר למדת על עצמך?" תוך היזכרות בטקס ובצפירה שחוזרים על עצמם כל שנה מחדש כמו תקליט שבור, אבל אני בטוחה שאחרי שתקראו את הטור שכתבתי כבר לא תשבו בפה פעור. #_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#הלמידה האמיתית שלי אחר השואה שונה מהלמידה שלכם. הלמידה שלי התחילה בפנקס לבן עם משבצות שיכולות לגרום לי להיות זכאית לדף שבשבילו אני לומדת כבר 10 שנים במערכת החינוך - תעודת הבגרות, או להפך. אותו פנקס גרם לי להיכנס לאתר "נוער מתנדב" ולבחור מבין כל עשרות תכניות ההתנדבות המוצעות תכנית אחת שהשם שלה הדליק לי ניצוץ בעיניים, הבזק לא רגיל, שגרם לי לדעת ישר שזאת התוכנית שאני אבחר.#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#התוכנית שבחרתי הפגישה אותי עם יהושע, גיבור עולמי. את יהושע אמנם לא תראו עף כמו סופרמן או קורא מחשבות כמו באטמן, אבל מספיק להביט פעם אחת בעיניים שלו כדי להבין שהעוצמה שיש בו גדולה מדי כדי להשוות אותה לדמות בדיונית. #_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#אני לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה שפגשתי את יהושע, הפעם שגרמה לי להבין שאני לא באמת יודעת מהי שואה. "את לא יודעת מה זאת שואה" הוא אמר לי אחרי שהוא סיפר לי קצת ממה שעבר עליו באותה תקופה נוראית. איך יכול להיות שאני לא יודעת מה זאת שואה? חשבתי לעצמי... הרי אני בכל שנה מחדש יושבת בטקס, שומעת על סיפורים של ניצולי שואה וצופה בתכניות שעוסקות בשואה. איך הוא הגיע לדבר כזה? איך הוא הגיע למצב שהוא אומר לי שאני לא יודעת מה זאת שואה אם רק הרגע הוא הכיר אותי? ששת המילים שיהושע אמר לי עוררו אצלי לא מעט כעס, אבל המחשבה על כל מה שהוא עבר בחייו לא נתנה לי זכות להתווכח איתו או להגיד משהו בנידון, כך שהחלטתי שאני צריכה לעשות רק דבר אחד#_sc# להמשיך לשאול אותו שאלות ולהקשיב. #_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#הקשבתי ליהושע וכתבתי כל מילה ומילה שהוא אמר למרות שהיה לי קשה. היה לי קשה להזכיר לו את הזוועה שהוא עבר ולראות את הדמעות שליטפו את פניו, הדמעות הרטובות והיבשות כאחד, אבל בסופו של דבר, המחשבה על כך שבזכות התיעוד שלי הדורות הבאים יוכלו גם לשמוע את הסיפור שלו ניצחה ואמרה לי להמשיך להקשיב לו ולא ללכת. #_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#היום, כשישבתי בטקס יום השואה ושמעתי כבכל שנה סיפורים מרגשים וחזקים של גיבורים כמו יהושע, חשבתי עליו ועל מה שהוא עבר, ואמרתי לעצמי שהוא צדק, אני באמת לא יודעת מה זאת שואה. יהושע גרם לי להבין שהשואה הייתה בשבילי כל השנים הללו כמו אדם זר שחשבתי שאני מכירה. הסיפורים, הטקסים והסרטים על השואה יצרו לי אשליה שאני מכירה אותה, הם גרמו לי לחשוב שאני מכירה תקופה שלא הייתי בה. המשפט העוצמתי שיהושע אמר לי גרם לי רק עכשיו, ביום השואה להבין שאני צריכה מעתה והלאה להגיד בכל בוקר שאני מתעוררת מילה אחת - תודה. תודה שאני כאן ולא שם.#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#div style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt# |