טלי ברייר בטור על האולפנית בה היא לומדת ועל למה היא אוהבת אותה כל כך
10:23 (03/04/16) טלי ברייר

בשבועות האחרונים חרשתי את כל הארץ וחיפשתי לי אולפנה לעשות בה שירות לאומי. אולפנה בה אוכל לתרום ולתת ולהרגיש שאני באמת תורמת, שאני באמת משמעותית. הייתי בצפון ובדרום; ראיתי אולפנה של תשע קומות ואולפנה שיש בה חדרי שינה בתוך המבנה; ראיתי אולפנות של בניין אחד וכאלו שבוגרות חוזרות לשרת בהן. פגשתי כמה ראשי אולפנות, כמה מנהלות תיכון וחטיבה, כמה רכזות חברתית (חלקן היו משמעותיות, חלקן פחות), כמה בנות שירות הבאות מתוך תחושת שליחות והנאה, כמה מחנכות מדהימות, ועשרות (או מאות) של בנות שישר קפצו ושאלו מי אני, לפעמים ניסו לשכנע אותי להדריך אותן, ובעיקר תהו אם אני לא תלמידה חדשה בשכבת ט'.העניין הוא שלא משנה באיזו עיר הייתה האולפנה, לא משנה כמה מדהימה היא הייתה וכמה מקסים היה הצוות, משהו היה חסר לי. משהו חשוב, משהו משמעותי.לפני כמה שבועות, אחרי שנסעתי שלוש שעות לדרום כדי לראות אולפנה צומחת, חזרתי לאולפנית ולא הביתה. ברגע בו ראיתי את השער המוכר עם השומר שלא נותן לצאת לפני אחת ורבע, הרגשתי שוב את התחושה החמימה הזאת, התחושה שחזרתי הביתה.לקח לי רגע להבין שזה לא רק כי חזרתי למקום בו אני מבלה מבוקר עד ליל (ככה זה כשיש שתי מגמות, פרויקטים חברתיים, פרויקט גמר במוזיקה, ביוחקר בביולוגיה, חודש אדר והכתרה... והכל בדיוק באותו הזמן), אלא כי יש משהו מעבר. הרבה מעבר.כמה שעות קודם לכן "שיווקתי" את האולפנית לראש אולפנה מהדרום- סיפרתי לו ולרכזת החברתית של אותה האולפנה כמה טובה האולפנית. דקלמתי בחיוך את הסיסמאות שלנו, וסיפרתי על כמה טוב לנו בה. ברגע בו יצאתי מהריאיון קלטתי שמה שעשיתי היה להפיץ הלאה את הווי האולפנית. כשחזרתי נפל לי האסימון- הדבר שהיה חסר לי בכל אולפנה אליה הלכתי, היה תחושת השליחות העצומה הבוערת בי החל משעת האפס ועד ליציאה מהשער הקדוש בלילה.אני גרה קרוב לאולפנית מאז שהייתי ילדה קטנה. אני מסתובבת בה יחפה בלי שום פחד, אני מרגישה בה בבית, אני יודעת שתמיד יש למי לפנות, אני יודעת מה יש בכל חדר ואיפה ואיך אפשר להשיג ציוד שחסר... ובכל זאת, יש בה משהו מעבר למקום המוכר."את צריכה להנמיך ציפיות," החברות שלי אמרו לי שוב ושוב, "את לא תמצאי מקום שירות אם תמשיכי ככה. את מחפשת את האולפנה המושלמת, דבר שלא קיים."העניין הוא, ואת זה הבנתי כבר באולפנה השנייה אותה בדקתי, שאני לא מחפשת את האולפנה המושלמת. אני לא מחפשת את האולפנה הקטנטנה בה כולן מכירות את כולן וגם לא את האולפנה הצומחת לאומנויות. אני לא מחפשת אולפנה חדשה, וגם לא אולפנה עם אוכלוסייה מסויימת. לא אולפנה מדעית ולא אולפנה אומנותית. אני לא מחפשת מנהלת כזאת או רב כזה. למען האמת, אני לא מחפשת אולפנה בכלל. אני מחפשת אולפנית, וליתר דיוק- את האולפנית בה"א הידיעה, זו שהיא גדולה בערכים, באפשרויות ובעיקר ביחס אישי; זו שיש לה תשעים ושמונה אחוזי זכאות לבגרות; זו שגאה באוכלוסייה ההטרוגנית שלה; זו שכל יומיים משפצים בה משהו אחר... זו שמונה אלף מאתיים ושמונה בנות, ו-158 מורים, מתוכם שישה חברי הנהלה שלא תמיד סופרים אותם כשמונים את מספר המורים (ראש, סגן ראש, מנהלת חטיבה, מנהלת תיכון, רכזת חינוך חברתי, רב האולפנית ורכזת פדגוגית); זו שנוסדה בשנת 1945 ובעצם ב-1943 התחיל ללמוד המחזור הראשון ולכן היא עומדת כבר 71 שנים ויש בה שבעים ושלושה מחזורים ואני היחידה שטרחה לבדוק את העניין. האולפנית שרק מתחדשת כל הזמן, לטוב ולפחות. האולפנית הכי פחות מושלמת שתמצאו, ועם זו הטובה ביותר, המתאימה ביותר...אני לא מחפשת דרכים אחרות לחנך, דרכים אחרות "לעשות אולפנה" (הייתי במקום בו הסלוגן היה "אולפנה עושים באהבה"), מגמות אחרות, שיטות שונות, אווירה שונה. זה לא שהשונה שגוי, הוא פשוט לא מתאים לי, לא מה שנכון לי.לי מתאים "מאמינים שתצליחי בגדול", שמשתלב מעולה עם הסלוגן האישי שלי- "אין דבר כזה חלום גדול מדי". לי מתאים אולפנית גדולה בה תמיד תוכלי למצוא מישהו שיקשיב לך. אולפנית וותיקה וענקית, מלאה בנערות מתבגרות מכל סוג וזן. אולפנית עם מערכת חוקים המתקדמת יחד עם הזמן (טוב, נו, תלוי מה... עדיין יש לנו כמה חילוקי דעות הלכתיים בנוגע לקונצרט הסיום שלי...). לי מתאים הגודל, העובדה שבכל יום אני יכולה להכיר בחורה חדשה וליצור חברויות עם בנות שבשום הזדמנות אחרת לא הייתי ניגשת אליהן אפילו. לי מתאים לא לצאת בלי אישור שעובר דרך עשרה אנשים, כי דואגים לי (גם אם זה מרגיש יותר מדי...). לי מתאים לחוות שלושה "ימי שחנשי"ם" או בשמם המלא והתקין: "ימי שיחות אישיות", שלוש פעמים בשנה, כדי לשמור על קשר רציף ועמוק עם המחנכת שלי. לי מתאים שיש יועצת לכל שכבה, ככה שאני לא צריכה להסביר את כל המהלכים החינוכיים שכן או לא מצאו חן בעיני. אני אוהבת את העובדה שיש בשכבה שלי מאה שמונים ואחת בנות (ספרתי, ואפילו התערבתי על זה פעם עם אחת מהמורות שלנו, אני ניצחתי כמובן... בכל הקשור לידע לא שימושי על האולפנית אני אלופת הארץ; חבל שאין בזה בגרות, כי אז סופסוף הייתה לי בגרות עם ציון עגול של שלוש ספרות), ככה שיש מגוון רחב ושונה של בחורות, דבר היוצר קשיים כשמנסים להרים הכתרה, אבל מצד שני הוא גם ייתרון עצום- תמיד יש עם מי להיות, ואם השתניתי ואני כבר לא מתאימה לחבורת בנות מסויימת, תמיד אוכל להכיר מקרוב בנות חדשות. אני תמיד נוהגת לספר שבחרתי בעצמי ללמוד באולפנית. בבית הספר היסודי שהייתי בו, כל הבנות הלכו לאותה האולפנה שהיא ההמשך הישיר של בית הספר ואפילו נושאת את אותו השם. אני תמיד אמרתי "אני אלך לאולפנית ישורון," למרות כל המבטים והאמירות שזכיתי להם באותו בי"ס יסודי. "אני רוצה ללמוד במגמת מוזיקה, ללמוד גמרא, להתנדב... אני רוצה להיות חלק מהאולפנית. אולפנית בה לגיטימי להיות שונה, לחשוב אחרת... אני רוצה להיות ישורוניסטית אמיתית."הרומן שלי עם האולפנית התחיל לפני חמש עשרה שנים. כשהייתי בת שלוש וחצי עברנו לגור מול האולפנית. חלק ניכר מזכרונות הילדות שלי הוא מהאולפנית, מהבנות, מהאווירה. כבר כילדה קטנה, הבנתי כמה אני אוהבת את האולפנית. "כשאגדל, אלמד באולפנית ישורון!" הכרזתי כבר בגיל ארבע (כבר אז לא אמרתי "אולפנה"... ישורוניסטית למופת). בזמנו, אמא ואבא רק חייכו, ואני המשכתי לעבור דרך האולפנית בכל בוקר אל הגן, ולהרגיש שייכת. המשכתי לראות בנות נוסעות וחוזרות מסמינריונים, בנות יושבות ליד הקפיטריה, בנות צוחקות על הדשא, רצות, קופצות, צועקות, מתחבקות... כשגדלתי קצת, ראיתי מה באמת קורה שם- ראיתי גם את הבכי והכעס והקושי של הבנות... ואת החיבוקים והאוזן הקשבת של הצוות. ראיתי בנות שגם כשרע להן, טוב להן. לא משנה באיזו שעה של היום עברתי, תמיד ראיתי שיחות נפש שמתקיימות בכל פינה- בין מורות, בין תלמידות, בין מורה לתלמידה ובין תלמידה למורה. ראיתי מקום מלא בנתינה, בהתנדבויות (לא סתם זכינו באות החסד של החמ"ד- לכל שכבה יש פרויקט חסד, נתינה, שהיא לוקחת על עצמה באופן קבוע, מעבר ל"כן" שמקבלת כמעט כל בת שמציעה התנדבות מעבר לתוכנית השש שנתית). הרגשתי אווירה שונה, אווירה חיובית ומשפחתית למרות הגודל. הסתכלתי על הבנות וראיתי אותי בעוד כמה שנים..."אני מאוהבת באולפנית," הצהרתי פעם כשהייתי בחטיבה. אפילו כשעברתי תקופות קשות והייתי מנודה (בגללי, לא בגלל האולפנית, כמובן); אפילו כשכעסתי על ההנהלה (קורה לי פעם ביומיים), אפילו כשדברים לא הסתדרו לי... גם בתקופות הכי קודרות שלי קמתי בבוקר בשמחה, התארגנתי והלכתי לאולפנית, אומרת בדרך "בוקר טוב!" לשומר/ת, קופצת לספרייה לומר שלום לספרניות המדהימות שלנו שתמיד נותנות לי להשאיל מילון למבחן באנגלית, מחייכת לאבות הבית המקסימים שלנו, ולבסוף- מוצאת איזו מורה עם מפתח למעלית, שתתן לי "טרמפ" למעלה, לכיתה שלי, אליה אני נכנסת בחיוך רחב, מאושרת, בלי שום קשר למה עבר עליי בלילה או בבוקר שלפני.העניין הוא שלא משנה כמה גדלתי, כמה השתניתי, כמה הדעות שלי בנוגע לדברים הפכו למוצקות יותר, לא משנה כמה שינויים האולפנית עצמה עברה עם השנים... תמיד היה, ונשאר לי טוב."אני אחזור לחנך כאן!" זה המשפט שמלווה אותי לאורך שנתי האחרונה באולפנית, המשפט שבלעדיו לא היה סיכוי שאסגור שירות באיזשהו מקום, כי ברור שאני הולכת כדי לחזור. משפט שאפילו ההנהלה כבר השלימה איתו בשמחה, וכולנו סקרנים לבדוק האם החלום שלי יוכיח שהוא לא גדול מדי, ואם באמת אחזור לחנך ואגשים את החלום. שירות אגב, סגרתי בבית ספר לאוטיסטים, מהסיבה הפשוטה- זה לא שהאולפנות היו רעות, זה לא שלא יכולתי ליהנות בהן, היו כמה שממש התאמתי להן... רק שהיה להן חיסרון אחד: הן לא היו אולפנית ישורון, ואחרי שש שנים באולפנית והרמת פרויקטים לאלף מאתיים ושמונה, נראה לי לא מתאים לעשות את אותו הדבר לאולפנה שהיא רבע מאיתנו. חוץ מזה, כבר אמרו פעם שאם זה לא מקולקל, למה צריך לתקן? למה לחדש את החדש כשאפשר לשדרג את הישן, המוכר, הטוב והמתאים?אז אחרי שש שנים של אושר, צחוק, בכי, כעס וכמה נכשלים, אני עוזבת את אולפנית ישורון, עוזבת כדי לחזור...אני מאמינה שאצליח בגדול, ואתם? ואם חשבתם שהטור הזה חולני, מה תגידו אם אספר לכם שמספר המילים בו הוא מספר התלמידות פלוס מספר המורים? ישורוניסטית עד הסוף המר... זכויות היוצרים על התמונה שייכות לאולפנית ישורון