אז מה היה לנו בלילה שבין 2015 ל-2016?זיקוקים שמילאו את השמיים באורות ואת הריאות באוויר מזוהם, שתייה שחשבתם שהיא תספיק אבל היא לא באמת הספיקה, נשיקה עם מישהו שלא ראיתם מחוץ למסיבה הצפופה שנמצאתם בה כי החבר או החברה הכי טובים שלכם ביקש מכם לבוא. והיו את אלו שישבו עם המשפחה שלהם ואיחלו לשנה חדשה שלא תראה כמו קודמותיה (היו גם את אלו שישנו...).
וכמובן, איך אפשר לשכוח, היה את הפחד- כמו ילד קטן שנדבק אליך, עד שלא תיתן לו שתי סטירות מכל צד הוא לא יעוף לך מהחיים.
אני ישבתי עם המשפחה שלי וחגגנו את נובי גוד (הכאילו כריסמס של הרוסים), כי אין מה לעשות - אני רוסי. לפני שהם שתו את הוודקה שלהם וקינחו בשמפניה מתוקה (להפליא), סבתא שלי פתחה את הפה ואמרה משפט שמהדהד לי בראש כבר זמן מה - "אתה תתחיל את השנה החדשה כפי שסיימת את השנה הקודמת".
המשפט הזה, אי אפשר שלא לצחוק על האירוניה שבו.
אז מה היה לנו ב-1.1?זיקוקים שחדרו לגופם של אזרחים חפים מפשע שישבו במסעדה, שתייה שנעזבה על השולחן כשכולם בורחים, נשיקה על אבן קרה. וכמובן, הפחד. כי איך אפשר לחיות בלעדיו במדינה המדהימה שלנו, שאין יום שחולף בלי פיגוע או לפחות חשש מפני פיגוע.
במשך כל הבוקר, לפני המקרה, מילאה אותי המחשבה כי משהו רע הולך לקרות. אני ידעתי שאם ארגון טרור כלשהו, או כל דביל שחושב שלרצוח אדם באמת יקרב אותו למטרה שלו, ירצה באמת להראות לכל אזרחי המדינה שהפחד שלהם הוא לגיטימי ביותר- יתקוף דווקא ביום הראשון של השנה האזרחית החדשה. כי הרי זו ההצהרה הכי אירונית שיש - בזמן שכולם מברכים את השנה החדשה שלא תהיה כקודמותיה, בא טיפש אחד וצוחק לנו בפרצוף, יורק, ויורה.
ואז זה קרה, ודיווחו על אחד ההרוגים, והעלו את התמונה שלו ואת הסטטוס שהוא כתב ביום הזיכרון האחרון- והתגובות כולן מהללות את האדם (ויש על מה) בזמן שחלקן גם מקללות את המצב. ובהמשך, דיווחו על ההרוג השני, תושב אופקים, העיר בה אני גר.
אני יודע ששנת 2016 רק התחילה, אך כבר ביום הראשון שלה היא הביאה איתה את מה ששנת 2015 שכחה לפתור. זה כאילו שהדבר היחיד שהשתנה היה הספרות שהתחלפו.
איך אפשר לצפות שהשנה הזו תהיה שונה מקודמותיה כשלא נראה אף פתרון, כשלא נראית אף דרך שבה אפשר לצעוד בשביל להימנע מכל האסונות האלה. אנחנו חיים את החיים שלנו כשאנחנו מביטים מאחורי הכתף שלנו, מפחדים לראות את ההבזק של הסכין, במקום להביט הלאה. אני יכול להעיד על עצמי שהפכתי לאדם שאני שונא, לאדם שבכל פעם שרואה אדם שחום עור הוא מפחד, מחיש את צעדיו ומנסה להתרחק ממנו כמה שאפשר. ואני שונא את זה.
2016, כמו כל שבוע חדש, כמו כל יום חדש הוא תקווה לתקן את המצב ההזוי ששואב אותנו פה, במדינה הזאת, ואנחנו נותנים לו לשאוב אותנו במחשבה כי בעתיד הכול יחזור על קנו. אבל מי יעשה את זה? מי יחזיר את המצב על כנו?
השלטון שמתעסק בכמה כסף ייכנס לכיס המנופח שלו, או שמא אלו יהיו האזרחים שייקחו את החוק לידיים, כי הם רואים שהשלטון לא עושה את זה. ולמה לא? הרי הם חושבים שלא יעצרו ולא ישפטו אותם כי הם יהודים, וכשבאמת עושים את זה, כל המדינה הזו קופצת על הרגלים שלה בקריאות "יהודי לא עוצר יהודי" - אז זהו, יהודי גם לא רוצח.
השנה הזו התחילה בדיוק כפי שהקודמת הסתיימה - בצער, בכאב, בכעס.
בתקווה שהשנה האזרחית הבאה תחל כמו שצריך עם הזיקוקים שרק מאירים את השמיים, השתייה שאפשר לוותר עליה ובנשיקה עם אדם שבאמת רוצים לנשק. וכמובן, עם הביטחון להתבונן קדימה.
אני מקווה שהפעם הבאה שיברכו את השנה האזרחית החדשה שלא תראה כמו קודמותיה - כך יהיה.#_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#אז מה היה לנו בלילה שבין 2015 ל-2016?#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#זיקוקים שמילאו את השמיים באורות ואת הריאות באוויר מזוהם, שתייה שחשבתם שהיא תספיק אבל היא לא באמת הספיקה, נשיקה עם מישהו שלא ראיתם מחוץ למסיבה הצפופה שנמצאתם בה כי החבר או החברה הכי טובים שלכם ביקש מכם לבוא. והיו את אלו שישבו עם המשפחה שלהם ואיחלו לשנה חדשה שלא תראה כמו קודמותיה (היו גם את אלו שישנו...).#_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#וכמובן, איך אפשר לשכוח, היה את הפחד- כמו ילד קטן שנדבק אליך, עד שלא תיתן לו שתי סטירות מכל צד הוא לא יעוף לך מהחיים.#_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#אני ישבתי עם המשפחה שלי וחגגנו את נובי גוד (הכאילו כריסמס של הרוסים), כי אין מה לעשות - אני רוסי. לפני שהם שתו את הוודקה שלהם וקינחו בשמפניה מתוקה (להפליא), סבתא שלי פתחה את הפה ואמרה משפט שמהדהד לי בראש כבר זמן מה - "אתה תתחיל את השנה החדשה כפי שסיימת את השנה הקודמת". #_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#המשפט הזה, אי אפשר שלא לצחוק על האירוניה שבו.#_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#אז מה היה לנו ב-1.1?#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#זיקוקים שחדרו לגופם של אזרחים חפים מפשע שישבו במסעדה, שתייה שנעזבה על השולחן כשכולם בורחים, נשיקה על אבן קרה. וכמובן, הפחד. כי איך אפשר לחיות בלעדיו במדינה המדהימה שלנו, שאין יום שחולף בלי פיגוע או לפחות חשש מפני פיגוע. #_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#במשך כל הבוקר, לפני המקרה, מילאה אותי המחשבה כי משהו רע הולך לקרות. אני ידעתי שאם ארגון טרור כלשהו, או כל דביל שחושב שלרצוח אדם באמת יקרב אותו למטרה שלו, ירצה באמת להראות לכל אזרחי המדינה שהפחד שלהם הוא לגיטימי ביותר- יתקוף דווקא ביום הראשון של השנה האזרחית החדשה. כי הרי זו ההצהרה הכי אירונית שיש - בזמן שכולם מברכים את השנה החדשה שלא תהיה כקודמותיה, בא טיפש אחד וצוחק לנו בפרצוף, יורק, ויורה.#_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#ואז זה קרה, ודיווחו על אחד ההרוגים, והעלו את התמונה שלו ואת הסטטוס שהוא כתב ביום הזיכרון האחרון- והתגובות כולן מהללות את האדם (ויש על מה) בזמן שחלקן גם מקללות את המצב. ובהמשך, דיווחו על ההרוג השני, תושב אופקים, העיר בה אני גר.#_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#אני יודע ששנת 2016 רק התחילה, אך כבר ביום הראשון שלה היא הביאה איתה את מה ששנת 2015 שכחה לפתור. זה כאילו שהדבר היחיד שהשתנה היה הספרות שהתחלפו. #_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#איך אפשר לצפות שהשנה הזו תהיה שונה מקודמותיה כשלא נראה אף פתרון, כשלא נראית אף דרך שבה אפשר לצעוד בשביל להימנע מכל האסונות האלה. אנחנו חיים את החיים שלנו כשאנחנו מביטים מאחורי הכתף שלנו, מפחדים לראות את ההבזק של הסכין, במקום להביט הלאה. אני יכול להעיד על עצמי שהפכתי לאדם שאני שונא, לאדם שבכל פעם שרואה אדם שחום עור הוא מפחד, מחיש את צעדיו ומנסה להתרחק ממנו כמה שאפשר. ואני שונא את זה.#_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#2016, כמו כל שבוע חדש, כמו כל יום חדש הוא תקווה לתקן את המצב ההזוי ששואב אותנו פה, במדינה הזאת, ואנחנו נותנים לו לשאוב אותנו במחשבה כי בעתיד הכול יחזור על קנו. אבל מי יעשה את זה? מי יחזיר את המצב על כנו?#_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#השלטון שמתעסק בכמה כסף ייכנס לכיס המנופח שלו, או שמא אלו יהיו האזרחים שייקחו את החוק לידיים, כי הם רואים שהשלטון לא עושה את זה. ולמה לא? הרי הם חושבים שלא יעצרו ולא ישפטו אותם כי הם יהודים, וכשבאמת עושים את זה, כל המדינה הזו קופצת על הרגלים שלה בקריאות "יהודי לא עוצר יהודי" - אז זהו, יהודי גם לא רוצח.#_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#השנה הזו התחילה בדיוק כפי שהקודמת הסתיימה - בצער, בכאב, בכעס.#_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#בתקווה שהשנה האזרחית הבאה תחל כמו שצריך עם הזיקוקים שרק מאירים את השמיים, השתייה שאפשר לוותר עליה ובנשיקה עם אדם שבאמת רוצים לנשק. וכמובן, עם הביטחון להתבונן קדימה.#_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px; font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif;"#_gt#אני מקווה שהפעם הבאה שיברכו את השנה האזרחית החדשה שלא תראה כמו קודמותיה - כך יהיה.#_lt#/span#_gt##_lt#/div#_gt# |