"על האמונה, הנתינה, האהבה וכל השאר..." טלי ברייר במכתב למחנכות שלה לכבוד יום המורה
22:01 (02/12/15) טלי ברייר

למחנכות היקרות לי מאד (!),לפני שש שנים הגעתי לאולפנית, מלאה בחששות ובשמחה. מלאה בתקוות, באמונות, ובעיקר בידיעה ששש השנים הקרובות הולכות לשנות את חיי ואותי. בנימה דרמטית זו נכנסתי מבעד לשער ומשם לכיתה. כיתה בה התחלתי כעוד תלמידה, המשכתי כמנודה וכשנואה, ומשם עליתי ביחד איתן כשהפכנו למשפחה אחת חמה ואוהבת. כיתה בה התחלתי לשנוא את עצמי ומשם כולנו יודעות לאן הגעתי, לרע ואז לטוב. כיתה בה עברתי כ"כ הרבה ובשיא נלקחה מכולנו, ניסיון שהיה לא קושי, אלא אתגר שבזכותו זכיתי לכיתה מדהימה, חמה, אכפתית ומשפחתית לא פחות. כיתה אליה הגעתי בביטחון, באמונה אופטימית, ובחיוך ועם אמירה של "זה מה יש ועם זה ננצח- בחיוך. אני עוד אהפוך אותן למשפחה." וכיום, שנתיים ורבע אחרי אותה כניסה מחויכת ביום הראשון ללימודים, אני גאה לומר שכבר לא צריך את כל האמונה האופטימית והביטחון, כי הן אוהבות בכל מצב.לפני שש שנים הגעתי, נערה חסרת כל ביטחון (וגם כל קשר למציאות שסביבה), ומאז הספקתי לגדול ולצמוח וכל שאר המילים שאתן נוהגות לומר לי מדי פעם. שש שנים, הייתן מאמינות? תחשבו על עצמכן לפני שש שנים, ועכשיו תסתכלו על כמה גדלתי ותראו איך הזמן טס (מישהי אמרה לי פעם ש"יש זמן אמתי וזמן ישורון. באולפנית הכל עובר מהר", אמרה וצדקה). אל תסתכלו על הגובה (אל תזלזלו, צמחתי בכמה ס"מ מאז כיתה ז') וגם לא על שום נתון פיזי אחר, תסתכלו לי בעיניים, עמוק בתוך העיניים שמוכנות להסתכל בשלכן, ותראו איך חוסר הביטחון הולך ונעלם; תסתכלו לי בעיניים ותראו איך הבלבול הפך לרוגע ולידיעה; תסתכלו לי בעיניים ותראו איך שנאה הפכה לאהבה, כתיבה למגירה הפכה לעיתונאות, נגינה בשעות הפנאי הפכה למגמה, בריחה הפכה להתמודדות, נעילת הרגשות (ואותי) בתוך קופסת פלדה הפכה לפתיחות, לכנות וליושר; תסתכלו לי בעיניים ותראו בחורה שלא מפחדת לעמוד מול קהל ולשתף, מול כיתה ו(לנסות) לחנך וגם להתחנך. תסתכלו לי בעיניים ותראו איך חוסר אמון ואמונה הפך לאמונה, לאמון ולדרך חיים. והכל (או לפחות חלק ניכר מכל זה) בזכותכן.אמון, אמונה; שתי מילים לא ארוכות שלא זרות לאף אחת מכן. שתי מילים שממצות הכל. שתי מילים, שבלי המימוש שלהן אצלכן לא הייתי מגיעה לכאן היום. שתי מילים ששינו הכל, כי ברגע שהאמנתן, גרמתן גם לי להאמין (גם אם לעיתים נדרשו כמה צעקות) ובסוף גם לבצע, או לפחות לנסות. "תאמיני שהמצב יוכל להשתנות."; "את מ-ס-ו-ג-ל-ת!"; "תחלמי, תאמיני ותצאי."; "אני מאמינה בך."; "ברור שהצלחת, תמיד האמנתי בך..."; "מאמינה שיש לך כנפי רוח..."; "תמיד האמנתי וידעתי שתגיעי רחוק..."; "תפסיקי לפחד! ניצחת פעם אחת- את מסוגלת עוד פעם. אין לי ספק."; "הדברים הטובים שאת כותבת על עצמך ולעצמך- תאמיני בהם, לא מספיק רק לדבר."; "מאמינה בך שתצליחי."; " מאמינה בך, ביכולותייך, בכוחותייך."; "אני תמיד הייתי זו שמאמינה בך יותר..." ועוד כ"כ הרבה משפטים וקטעי מיילים, הודעות ושיחות, מלאים באמונה ובאהבה. שוב ושוב אמרתן לי שאני יכולה: בכל פעם שנפלתי האמנתן שאקום; בכל פעם שנתקלתי באתגר חדש, סיפרתן לי כמה אתן מאמינות בי וכמה אני מסוגלת; בכל פעם שפחדתי הודעתן לי שאני לא מוותרת לעצמי והולכת לקטוף את ההצלחה, להגיע ליעד, לכבוש את הפסגה ולפגוע היישר במטרה.לא וויתרתן לי אף פעם, לא נתתן לי לוותר לעצמי ורק אתן יודעות כמה פעמים כמעט והרמתי כבר ידיים. כמה פעמים רציתי להפסיק ולפרוש מכל דבר שרק תרצו להיזכר בו, מכל דבר שעשיתי ושאני עושה. הפכתן כל "לא" שלי ל-"כן!" חי ובוער, עזרתן לי ללמוד לעמוד על שלי, לתת, ולמצוא את הדרך שלי. לימדתן אותי כל כך הרבה- מסרים, ערכים, השקפות עולם... ובעיקר חמישה דברים (שמתבטאים גם בחמישה שירים... חמשת השירים שנתתן לי לפרויקט הגמר שלי במוזיקה, שעוסק, איך לא- בחינוך):להאמין- כשאת מאמינה בעצמך, שום דבר לא יעצור אותך. עם קצת אמונה וקצת אמון אפשר לעשות ה-כ-ל (למשל- לעבור לכיתה החדשה ולמצוא שם משפחתיות לא פחות מבזו שלפניה, לנאום נאומים לשר החינוך, לצאת למסע הישראלי...).לאהוב אנשים כפי שהם ללא תנאי- כולל את עצמך. כשאת אוהבת את עצמך, את יכולה לאהוב אחרים בצורה הכי נכונה והכי אמתית. תאהבי את כולם, כי כולם נבראו בצלם, כולם אנשים שנלחמים וקמים ונופלים, ובסופו של דבר- (כמעט) לכולם יש לב טוב...לתת, להיות שם בשביל... תמיד- "לצעוד לאורך ימים ושנים..." במקרה שלכן, במקרה שלי- פשוט ללמוד להיות אדם טוב, לנצל את כל מה שאני יכולה לנצל כדי להעביר את זה הלאה, לתת למי שצריך ופשוט לעשות טוב לאדם אחר. בין אם זה דבר קטן כמו לומר "בוקר טוב", ובין אם זה להישאר ערה עד שהבחורה מעברו השני של הקו נרגעת ומרגישה טוב יותר (מוכר לכן העניין?). פשוט... לתת; כי לכולם מגיע להיות מאושרים, ואם אני זכיתי ויש לי את היכולת- למה שלא אעזור למישהו שצריך את זה?להיות כנה, לעמוד על שלי, ללכת בדרך שלי לפי האמת (והשליחות) שלי- גם אם הדעה שלי שונה, גם אם אני חושבת אחרת- מותר לי לבטא את עצמי (בצורה מכובדת כמובן). אם אני מרגישה משהו, מותר לי (ואף יותר מסתם "מותר") לומר אותו גם אם הוא פחות משמח וממושלם. את צריכה למצוא מה טוב ומתאים לך ולעשות אותו (כל עוד הוא לא פוגע באף אחד אחר). והכי חשוב- למצוא את השליחות, את האמת שלך ("מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך"- שיר בעיפרון/בית הבובות, אחד משירי הפרויקט)) ולממש אותה. כמובן- כל דבר בעתו...ללמוד מכל אדם- "מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם" הוא משפט ששמעתי כמה וכמה פעמים במהלך השנים האחרונות. כל אדם שאני פוגשת, יש לכך סיבה, ויש לי מה ללמוד ממנו. לא משנה אם הוא יותר צעיר או מבוגר, איך הוא נראה ואיך קוראים לו. תמיד יש מה ללמוד, לחיוב ולשלילה. מדהימות, בשש השנים האחרונות זכיתי להכיר כל אחת מכן, פשוט... זכיתי. חינוך הוא זכות, הן למקבלת והן לנותנת, ולהתחנך אצלכן היה (ועדיין) יותר מסתם זכות. כל אחת מכן מדהימה בפני עצמה, אדם טוב ותומך ומבין. וגם ב"סוג של ביחד", כשאני מסתכלת על כל שש השנים האחרונות... טוב, זה מדהים. אתן מדהימות! כל מה שעשיתן ושאתן עדיין עושות ("לא ישנות בלילות בגללה..." כן, שמעתי עליכן...), מדהים בעיני. היכולות שלכן, הכוחות, הסבלנות, האמונה בכולנו... זה כל כך לא מובן מאליו. גם אם אנחנו לא מראות את זה, עמוק בפנים אנחנו מעריכות את מה שאתן עושות למענינו. אבל עזבו את כולן, בואו נתמקד בדבר אחד- בשש השנים האלו. שש שנים מלאות בעליות, בירידות, במשברים ובהצלחות. שש שנים של עצב ושמחה, צחוק שלא הפסיק, ובכי שלמדתי לא להחניק ולא להסתיר. שש שנים בהן הספקתי לגדול, ללמוד ובעיקר להתחנך. קיבלתי ממכן המון, החל בחיוכים בבקרים וכלה בערכים לחיים. תמיד הייתן שם כשהייתי צריכה (וגם כשלא)- מבינות, מקשיבות, מוכנות לתת עצה, חיבוק או כתף; מוכנות להושיט יד, לעזור לי להמשיך ולהתקדם, להמשיך ולהיות מאושרת. אמנם שש השנים עדיין לא עברו ("ושלא יעברו גם!" אני זועקת פה, כמו תמיד), אך אף פעם לא מזיק לומר תודה, בייחוד כשהדבר כ"כ "מגיע" לאדם לו כותבים... אז בפשטות, במילה אחת שתתמצת הכל:תודה!תודה על כל מה שעשיתן בשבילי, על כל האמונה (בזכותכן הגעתי למצבים בהם השמיים הם הגבול... בין אם זה לא להתייאש ולהמשיך לנסות, ובין אם זה לעשות את הבלתי יאומן ואתן לא צריכות שאפרט), האהבה (הכמות של שמות החיבה שנתתן לי... כל החיבוקים, הנשיקות וה-"אני אוהבת אותך!" הישיר והפשוט, בהחלט נותנים לי מוטיבציה וכוחות אדירים), הנתינה האינסופית (ולא משנה באיזה שעה של היום ובאיזו דרך... כל ההקשבה, הכוחות והעצות שכ"כ לא מובנים מאליהם), שיעורי החינוך (אני כבר שומעת אתכן פורצות בצחוק...), השיחות, הערכים שחינכתן אותי אליהן, החיוכים, התמיכה... כל אלה ממש לא מובנים מאליהם, גם אם לעיתים נראה שאני לוקחת אותם ככאלה.זכיתי; באמת שזכיתי לחמש מחנכות מדהימות. אתן לא מבינות כמה אני שמחה שזכיתי לכן ובכן. אני יודעת שלא תמיד קל איתי, גם בתוך הכיתה- קשה לגרום לי לשבת ולשתוק, וקשה מאד שלא "לזרוק" אותי החוצה... וזה הזמן להתנצל על כל הפעמים בהן הדאגתי, הצקתי, שיגעתי או סתם עצבנתי. כמו תמיד- תודה, סליחה, חיבוק וחיוך... להודות כבר הודיתי (אע"פ שלא מספיק), לבקש סליחה כבר ביקשתי, את החיבוק אתן מוזמנות לפדות מחר (בחירה שלכן)... מה עוד נשאר? לומר שוב תודה, תודה שהאמנתן בי, תודה על הכל. מעריכה ואוהבת (אתן לא יודעות כמה),טלי(ז-ח1, ח-ט1, י'5, י"א5, י"ב5 המדהימות) קרדיט תמונה: עמוד הפייסבוק של יום המורה