טלי ברייר בטור סיכום ארבע שנות התנדבות באלו"ט
20:19 (17/11/15) טלי ברייר

מישהו אמר פעם שכשאתה נותן, זאת הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות. האמת היא שהנתינה היא הקבלה הגדולה ביותר שיכולה להיות.לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה בה עברתי בשער של אלו"ט. את ההדרכה של הגננת, הילדים היפהפיים שהתנדנדו בנדנדה, את קולות הצחוק והשמחה של הילדים ושל בנות השירות. נכנסתי למקום החדש הזה, וידעתי; ידעתי שאני לא יכולה לחזור אחורה, ושבין אם אני רוצה ובין אם לא, אני לגמרי מאוהבת. ידעתי שמעכשיו החיים שלי יסבבו סביב המקום המדהים הזה, סביב הילדים המדהימים האלו. האמת היא, ששתי התחושות האלו לא תיארו אפילו חצי ממה שבאמת קרה לי בארבע השנים שחלפו מאז. בארבע השנים האלו, זכיתי להתבגר ולגדול, ובעיקר להתחנך, במקום הכי טוב ובצורה הכי טובה שיכולתי לייחל להם. אתם מבינים, בארבע השנים הללו, למדתי כ"כ הרבה על העולם שלנו, על תקשורת, שמחה, תסכול, ועל זוויות ראייה שונות. ויותר מכל אלו- זכיתי לחוות בכל פעם מחדש רגעים קטנים ומרגשים. זכיתי להיות שם כשילד שאף פעם לא דיבר וגם עכשיו לא מדבר, השלים שורה משיר כשהיה בגן. זכיתי לראות פעוטות שעד לפני חצי שנה לא הגיבו לשם שלהם, מתקדמים ומתחילים לדבר. משבוע לשבוע אני זוכה לראות את החניכים שלי מתקדמים המון, לומדים לשתף פעולה ולעשות דברים שלפני שבוע היה להם קצת קשה. בכל פעם הם מתקדמים עוד קצת, משתתפים למשך עוד קצת זמן, מצליחים להתרכז עוד עשר שניות... זכיתי לראות אינספור רגעי אושר כשההורים באים בסוף היום. זכיתי לפגוש משפחות אוהבות ומדהימות שמתמודדות בצורה הכי טובה שיש. "לא נמאס לך כבר? את לא רוצה קצת לגוון בהתנדבות?" אנשים מתחילים לשאול אותי, בד"כ כשמתקרבת איזו קייטנה ואני לא מפסיקה לספר לכולם על כמה כדאי להם לבוא. התשובה שלי אף פעם לא מאחרת לבוא, והנה היא, שחור על גבי לבן: לא. לא נמאס לי וגם אף פעם לא יימאס. איך אפשר למאוס, כשבכל רגע את מגלה משהו חדש, רואה איך פעוט, ילד או נער מתבגר, עושים צעד אחד קדימה? איך אפשר שלא להתאהב כשחניך שאומר רק מילים בודדות, אומר משפט שלם (גם אם זו הברקה כמעט חד פעמית)? איך אפשר שלא להתאהב בחיוכים היפהפיים האלה? חוץ מזה, תגידו לי אתם- באיזה עוד מקום בעולם מתלהבים בכנות מהפרטים הכי קטנים? איפה עוד אוכל ללמוד בכל שבוע מחדש כמה מקום יש לי בלב? ואיפה עוד אוכל לחגוג יום הולדת ולגדול, אם לא באלו"ט, עם החניכים שאני אוהבת כל כך?ארבע שנים. ארבע שנים בהן למדתי שהדרך הטובה ביותר להעביר שעה חופשית היא לבוא לאלוט"ף ולהתאהב עוד קצת; ארבע שנים שבהן למדתי לדחוס לתוך יום אחד יום לימודים עד רבע לחמש, שעתיים מועדונית, שעה של עריכה, ובנוסף להכל גם שיעורי בית במתמטיקה ומתכונת בלשון. ארבע שנים בהן למדתי כל כך הרבה, זכיתי ללמוד כל כך הרבה...למדתי שבשביל לתקשר, לא צריך מילים ושיש דברים שהם הרבה מעבר להשלמת משפט. למדתי לשמוח מהדברים הכי קטנים- מחיוך, מהצבעה על התמונה הנכונה, ממילה, ממחיאת כף. למדתי שהדרך הטובה ביותר לחגוג שבע עשרה שנות קיום, היא במטבח של המועדונית, עם שניים עשר מתבגרים על הספקטרום ששרים לי "היום יום הולדת" (מי שיכול כמובן) ונהנים מהעוגה שאפיתי לכבוד המאורע הזה. למדתי להיות ערנית למה שקורה מסביבי, גם לדברים הקטנים ביותר, כי אם אני לא שמה לב, אני מפספסת. למדתי להיות בשקט ולהקשיב, כשלמי שמולי לוקח קצת זמן להסביר מה היא רוצה. למדתי לאלתר פעילות מוזיקלית עם פלאפון ושישה חישוקים ושאפשר להכין כדורי שוקולד ומאפינס כמעט מכל דבר, ושמה שמשנה זה התהליך ולא רק התוצאה. למדתי לשים לב להבעות הפנים שלי ולטון הדיבור, וכשצריך- להקצין קצת כעס (השמחה באה בקלות). למדתי לדבר לאט, פשוט וברור. למדתי להשתחרר ולהתעלם ממה שיגידו, כי העיקר שלי טוב (וזה לא פוגע באיש). למדתי לקום ולרקוד, לקפוץ ואפילו לשיר (פעולה שאני מסרבת לעשות בכל נסיבות אחרות). למדתי כמה חשוב זה סדר יום ולו"ז מסודר. למדתי שכשרוצים- כל דבר יכול להוות הסחת דעת. למדתי כמה אני צריכה לנסות ולהבין. למדתי להיות סבלנית. למדתי מתי להתעקש ומתי להרפות; מתי לא לוותר ומתי מותר קצת לצחוק לפני שמנסים שוב. למדתי לא לומר "אני/היא/הוא לא יכול/ה, כי...". למדתי כמה אהבה היא עוצמתית. למדתי לא להתבייש לשאול או לשיר ולרקוד. למדתי לעשות יוגה, לספור עד עשר ולרדת מהנדנדה, לעמוד על שלי ("כשאני אומרת לא, זה לא!"), לעצור את החיוך גם כשהוא ממש רוצה לבוא (מה לעשות, גם אם זה חמוד, יש דברים שלא מתאימים באמצע הפעילות), ושאני מכירה בע"פ המון שירי ילדים. למדתי ש"תודה" יכולה להגיע בכל מיני דרכים וצורות. למדתי שאפשר לומר "אני רוצה לאכול לחם עם חומוס בארוחת הבוקר" בעשרות דרכים שונות ולא כולן במשפטים או במילים, חלק נעשות עם סימון בתמונות וחלק בהצבעה או בבחירה. למדתי שאפשר להביע שמחה, עצב וכעס בכל כך הרבה דרכים שאנחנו לא מודעים אליהן ושהרבה פעמים אנחנו פוסלים אותן כי זה לא מקובל חברתית. למדתי לעצור ולומר "אני מבינה שקשה לך, אבל אני לא אבין אם לא תאמר לי." למדתי שיש כל כך הרבה סוגי תקשורת ודרכים להתבטא. למדתי להעריך כל שנייה בה החניכים מסכימים לשבת, כל מילה שהם אומרים, כל סימון או הנהון ושלא נתחיל לדבר על החיוכים שלהם... וכל הדברים האלו, הם רק על קצה המזלג, כי זכיתי גם ללמוד כמה מונחים מקצועיים ודרכי טיפול שונות... האמת היא שבארבע השנים האלו למדתי יותר מהכל עד כמה הילדים האלו מדהימים ונכנסים לך ישר לתוך הלב. בכל קייטנה אני זוכה לראות את זה- מתנדבים שבחיים לא עבוד עם חבר'ה על הספקטרום, שאין להם מושג, מתאהבים תוך שעה. ממתנדבת צעירה וחסרת ניסיון, הפכתי למדריכה קבועה של שניים עשר בני נוער יפהפיים ומדהימים. מבת שלוש עשרה שמסתכלת על המבנה בעיניים פעורות, מוכנות להתאהב, הפכתי לדיירת קבע כמעט, כזו שיודעת איפה נמצאים כל הדברים הטובים. כיום אני מכירה שיטות טיפול שונות, יודעת מה זה חיזוק חיובי ושלילי, איך לומר שמשהו שגוי, איזה חיזוק לתת לכל ילד ומה זה בכלל חיזוק... הפרויקט שלי לבגרות באנגלית היה על טיפול במוזיקה עם ילדים ומתבגרים על הספקטרום האוטיסטי, רעיון שאהבתי כבר בכיתה ח' ועם השנים (בייחוד בשנה האחרונה) האמונה שלי בו הלכה והתחזקה. במשך עשר דקות ישבתי ודיברתי באנגלית עם הבוחנת, על... אוטיזם (וגם על תשעת כלי הנגינה שאני יודעת לנגן בהם ועל איך המוזיקה עוזרת גם לילדים במצב הקשה ביותר, לפחות קצת). החולצה האהובה עליי היא חולצה שכתוב עליה בכחול "גם אני התנדבתי בקייטנת אלו"ט", ואני אוהבת ללכת איתה ולעשות פרסומת לקייטנות שלנו, שתמיד חסרים להן מתנדבים... החיבור לתיק העבודות שהגשתי במקום חלק מהבגרות בלשון, היה על שילוב ילדים ונערים על הספקטרום בחיי היומיום, בחברה הרגילה. את הקיץ שלי אני מתכננת כך שאגיע למועדונית בזמן, ויהי מה. כולם יודעים שבימי ראשון ושלישי בין חמש לשבע אח"צ, לא מתקשרים אליי. חול המועד פסח והשבועיים האחרונים של אוגוסט מוקדשים לקייטנה, וכששואלים אותי מה אני אוהבת לעשות בשעות הפנאי אני עונה "לנגן, לכתוב, לעסוק בעיתונאות, והכי חשוב- לבוא לאלו"ט." "זכית ללמוד מקצוע," אמרו לי לא פעם, ואני תמיד מחייכת, ובתוכי חושבת: לא, זכיתי ללמוד דרך חיים; ובעצם- זכיתי, נקודה. בכל פעם מחדש אני תוהה איך כבר עברו ארבע שנים, השנים הכי יפות שלי בהן הפכתי מנערה מנודה ומדוכאת בכיתה ח' שמתנדבת באלו"טף למדריכה גאה ומאושרת למתבגרים יפהפים. את הכל אני יכולה לסכם בשתי מילים: הראשונה- זכיתי, אין דבר מרגש יותר מלראות ילדים שעבדתי איתם כשהיו תינוקות עדיין, עולים לכיתה א' ובקצה השני- לזכות ללוות נערים בשנה האחרונה שלהם בבית הספר. המילה השנייה היא תודה. תודה לצוות של הגן, תודה למחנכת שלי מכיתה ח' שבחרה בי להתנדב באלו"טף, תודה ליועצת מכיתה ח' שגם בחרה, תודה לכל המשפחות המדהימות שפגשתי בשנים האלה, תודה לאלו"ט, תודה לצוות של הקייטנה ושל המועדונית, תודה לכל המתנדבים המדהימים שפגשתי, והכי חשוב- תודה לכל הילדים המיוחדים והמדהימים שזכיתי ואני עדיין זוכה לפגוש. וכמובן- תודה לחניכים המדהימים שלי שמלמדים אותי בכל פעם מחדש, ושגם אם אני לא נוהגת לומר להם את זה באמצע היוגה או המפגש, יודעים כמה אני אוהבת אותם. זכויות היוצרים על התמונות שייכות לטלי ברייר.