האחד מרתק ואינו מיועד לקהל היעד, השני חשוב אך סכמטי: רשמים משני סרטים מהפסטיבל לסרטי ילדים ונוער
15:32 (09/07/15) אופיר הלל

ג'ן (ג'נסיס) פוטיני הוא אלוף שחמט בדימוס. יש לו מאניה דפרסיה – שני קטבי התנהגות של שמחה לאיד ועצב גדול - שבגינם נשלח לאשפוז ממושך. לאחר שחרורו, אחיו הפושע נותן לו קצת כסף לשכירת דירה, על מנת שיתחיל בחיים חדשים. בסכום הזה הוא קונה כלי משחק חדשים לילדי "פרשי המזרח", מועדון השחמט בו הוא מתנדב. המטרה שלו עבורם ברורה אך מופרכת: להוביל את הקבוצה הזו לתחרות השחמט הלאומית. בדרך חתחתים רווית סימני שאלה, הגיבור המעורער מלמד אחרים את רזי המשחק וגם עובר תהליך מורכב בעצמו. ל"פרש בודד", סרט ניו זילנדי שלקח חלק בפסטיבל סרטי ילדים ונוער בסינמטק תל אביב, ישנה בעיה לא קטנה במסגרת הזאת: הוא אינו סרט נוער. הכוכב שלו הוא אינו המתבגר הקלאסי שמופיע בסרטים מז'אנר זה ועולמו של הילד הוא אינו העיקר כאן. מדובר ביצירה עשויה היטב ומרגשת מכל בחינה אפשרית, אך מקומה אמור להימצא בפסטיבלים אחרים שיתאימו לה. היא תופץ מסחרית בקרוב (יונייטד קינג וסרטי שובל כבר רכשו את הזכויות) ואין לי ספק שהצופים בה ייהנו משעתיים (ועוד ארבע דקות) מסעירות ומהודקות. ג'יימס נאפייר רוברטסון ביים דרמה מהוססת ואמינה שמהלכיה הדרמטיים משוכללים ונכונים. במיוחד ראוי לציון קליף קרטיס המגלם את ג'ן על בניית דמות צפודה וחיוורת בתחילה, מין "פרש בודד" בעצמה, שעם התקדמות העלילה הופכת לבבית ועוצמתית מאין כמותה. מדהים איך שקרטיס מצליח לגמד את נוכחותו, להיכנס לנעליו של אדם במשבר ולצמוח אל מסע חניכה שהוא מעביר את אחיינו. מדובר, אגב, בסיפור אמיתי ובדמות שהייתה קיימת במציאות, ולכן ההישג אף גדול יותר. מסומן מדי סטלה הייתה רוצה להיות כמו מרגו, אחותה הגדולה: מחליקה מקצועית על הקרח, יפה וחטובה, אבל היא קצת שונה ממנה באופי ובמראה. בשלב מסוים מפתחת השנייה הפרעת אכילה, פוצחת בשגרה של הקאות חוזרות ונשנות, התמודדות עם דימוי גוף נמוך וקשיים במערכות היחסים עם בני המשפחה. "אחותי הרזונת" השוודי (בימוי: סנה לנקן) מתמקד בגילוי האנורקסיה אצל אחות אחת, אבל מסופר מעיניה של האחרת. אנו חווים איתה טעימות מהאירועים המוצגים, שחלקם מובאים מנקודת מבט קולקטיבית. כל זה מספיק על מנת ליצור פורטרט עצוב ומהימן לסוגיות שכל כך מעסיקות בני נוער ושחשוב מאוד להביאן למסך. הצילום (מוריץ שולטהייס) ראוי לשבח בזכות שימוש משובח בפוקוס וגם המשחק יודע לא מעט רגעי חסד. למרות הבגרות והקצב המחושב, יצאתי מהאולם במחשבה שאני לא ממש מכיר את הדמויות שראיתי בתשעים הדקות האחרונות. הסיפור ממוקד רק בהתמודדות עם הפרעת האכילה והשלכותיה, וכך הדברים נותרים סכמטיים ונטולי עומק. קרדיט תמונה מתוך "פרש בודד": יח"צ