הטור השבועי של טלי ברייר, והפעם- על מהי דמות מופת נשית בעיניה
23:53 (28/05/15) טלי ברייר

"תכתבי," חברה אמרה לי, "תעבירי לי את הזמן. התמכרתי.""על מה אכתוב?" שאלתי, "את יודעת, נהוג לתת נושא...""אני לא יודעת. פשוט תכתבי על משהו."אז החלטתי לעזוב את כל תחושות האשמה המפעפעות בתוכי כשאני מתיישבת לכתוב, כי לעולם איני מצליחה לעמוד בקצב של עצמי, לא מספיקה לנגן או לכתוב או לשלוח; לא מספיקה לערוך או לשנות או לחבר. ואז החלטתי לזנוח לאנחות את תחושות האשמה ולזרוק אותן למעבר לחלון, בתקווה שעד שיחזרו אספיק לכתוב.להפתעתי, ברגע בו החלטתי שאני לא מתנצלת בפני עצמי ושלהספיק לעשות את מה שאני בקושי מספיקה, במצב בו אני נמצאת, זהו גם הישג מרשים. ברגע בו סיפרתי את זה לעצמי, המילים התחילו להישפך והבנתי על מה אכתוב: על מנהיגות והעצמה, על מה שאני מכירה הכי טוב- עליי ועל כולנו.על הקיר בבית הספר שלנו תלו השבוע שלט גדול של דמויות מופת- מנהיגות נשית.הוא די חדש ודי טרי ואני מניחה שרוב הבנות לא טרחו לעצור וללמוד, לעצור ולהסתכל.אני גם מניחה שהוא די שירת את המטרה שלשמה הוא נוצר, מכיוון שהדבר הראשון שעשיתי כשראיתי אותו היה לצעוק "גם אני רוצה להיות מנהיגה ודמות מופת נשית! גם אני רוצה לשנות מציאות!"חברות שלי שמעו אותי, ופרצו בצחוק. "רק את תרצי להיות דמות נשית מובילה ושציטוט שלך יתלה על הקיר באולפנית."הרמתי אליהן גבה ושאלתי, "זאת לא המטרה? זה לא ההיגיון שעומד מאחורי כל ההעצמה הנשית שהאולפנית מפתחת עכשיו? זה לא המטרה של בית הספר? לגרום לי להתחנך ולרצות להיות אדם טוב יותר?"הן המשיכו לצחוק ואני משכתי בכתפיי, שיצחקו. יום יבוא וגם אני אצחק עליי, אבל לא כי הרעיון טיפשי, אלא כי הגשמתי את החלום.וכי למה לא בעצם? למה שלא ארצה להיות דמות מופת נשית? למה שלא ארצה לשנות את העולם? השפלתי מבט לעבר סמל המגמה המשולב בסמל האולפנית שאני נושאת בגאווה על החזה הנשי שלי, נזכרתי במאבקים שלי על השמעת קולי ובעבודה שלי באזרחות בה כתבתי על כך. נזכרתי בכך שלפני יום הגשתי למורה שלי להבעה חיבור על למה בנות דתיות צריכות לשרת בצה"ל. נזכרתי בכל הפעמים בהן התפרצתי לתוך חדרי ההנהלה וביקשתי שיעזרו לי להרים פרוייקט כזה או אחר, נזכרתי בעצמי עומדת מול ההנהגה הבית ספרית ומנסה לנאום על איזה קמפיין או רעיון. נזכרתי בכל ישיבות הצוות שלנו ב"ריש", בכל הפעמים בהן קמתי והצעתי וניסיתי לשנות...נזכרתי בכל הפעמים בהן כתבתי ושיניתי, ולו במעט, את צורת החשיבה של האנשים סביבי. נזכרתי בכל הפעמים בהן בנות עצרו אותי במסדרון וטפחו לי על השכם, שאלו איך אני מספיקה לכתוב סטטוסים וגם ללמוד לבגרויות (ככה הבנתי שאני בהספק לא רע בכלל). נזכרתי בכל הפעמים בהן כתבתי באחת מהקבוצות הפמיניסטיות שתומכות בי לאורך כל הדרך, ובכל האהבה והתמיכה וקריאות "כל הכבוד! הלוואי שהייתי ככה בגילך!" שקיבלתי בתגובה.נזכרתי בראיונות שנתתי ברדיו על המאבקים שלי ועל הדרכים הקטנות שלי לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר.ואז נזכרתי במחמאה הגדולה מכולן- בכך שלפני כמה שבועות הועלתה באחת מהקבוצות של הפמיניסטיות הדתיות, קבוצה שמונה אלפי נשים ואנשים, הצעה להקים קבוצה דומה לנערות. כשעלה הרעיון מישהי זרקה לאוויר שמי שתוביל את הקבוצה צריכה להיות קבוצת בחורות ונשים משפיעות וחזקות בתחום.אחת מהנשים, אישה שמעולם לא פגשתי, תייגה אותי ואמרה שאולי ארצה ושאני בהחלט מתאימה לתפקיד.ברגע בו נזכרתי בכל מה שאני כן עושה ולא בכל מה שאני לא, הבנתי שאולי כרגע אף אחד לא ממהר לתלות אותי על קירות כי אני קצת מורדת במוסכמות, וגם כי עוד לא זכיתי להנהיג שום דבר באופן מרשים. ובעצם, כשחושבים על זה, מה יכתבו עליי? "נאבקת על זכותה להשמיע את קולה (תרתי משמע)?", "גרמה ל"אלומה" לנסות לשכנע את הנהלת בית הספר לבוא לדבר מול הבנות כבר בכיתה י"א?", "עקומה ומנצחת"?, "נאבקת בתרבות הרזון"?, "מאמינה בלהעביר את זה הלאה"?, "לא שותקת"?, "מראה לאנשים שחושבים אחרת שאפשר להיות פמיניסטית ובכל זאת להישאר מחוברת לדת"?, "עורכת ראשית, מדריכה באלו"ט, ומוזיקאית"?לפתע גם הבנתי למה אני עדיין פה. למה אף תחושת ייאוש לא השתלטה עליי אחרי שנכשלתי בכמה מתכונות ובגרויות ולמה אני זוכה בכל פעם מחדש לכתוב סטטוסים... גם הבנתי למה יש בי רצון חזק כל כך להיתלות על קירות: כי אני יכולה, כי אין שום סיבה שלא אגיע לזה וכי יום אחד זה בהחלט יקרה. בעז"ה.ובעצם גם לילדונת מכיתה ז'2 אין כל סיבה שלא תצליח, וגם לנערה מח'5 וגם לבחורה מ-י'8 שכבר אין לה כוח ובכל זאת קמה בכל בוקר מחדש וממשיכה להיאבק וגם למורה ההיא לתושב"ע שעדיין לא זכתה לעשות זאת.ואולי בעצם כולנו דמויות מופת נשיות. כל אחת ואחת מאיתנו, ברגע בו אנחנו מחליטות להיות כאלה. אף אחת לא נולדה דמות מופת, אף אחת לא נולדה מנהיגה. אנשים שתולים על קירות כדי לעודד בנות עשרה לגדול ולצמוח ולעשות מעבר, לא ישבו בחיבוק ידיים, אלא קמו ופעלו, קמו וניסו.לא מזמן חברה אמרה לי, חצי בטעות- "גאון הוא זה שחווה תסכולים ואכזבות ולמרות זאת ממשיך הלאה", וזה בעצם הרעיון של דמות מופת נשית. אחת שלא מוותרת על מקומה בעולם, אחת שפורצת דרך, לפחות לעצמה. אחת שנופלת אבל לא שוקעת, אחת שקמה בכל בוקר עם חיוך על השפתיים, גם כשקצת קשה וקצת שחור לה בנשמה.אחת שלא נכנעת לסטיגמות ולא נכנעת לתחושות הייאוש והכישלון בתוכה, כי היא לא כותבת טורים מספיק עוצמתיים, או לא כותבת נקודה.ואולי דמות כזאת היא החברה ששכנעה אותי לשבת ולכתוב, ואולי היא המורה שלי להבעה שלימדה אותי שכדי למצוא רעיונות טובים צריך לעשות "כתיבה חופשית" ולכתוב במשך חמש דקות רצופות את כל מה שעובר לך בראש, ואז תמצאי מה לעשות. ואולי זאת היועצת שתמיד שם עם הדלת פתוחה או המורה לאנגלית שלא הפסיקה להאמין. גם אמא שלי היא דמות מופת נשית (וגם שאר בני הבית שלי, רק שהם דמויות מופת לא נשיות כ"כ בגלל המין הביולוגי והמגדר שלהם) בעצם זה שלימדה אותי כל מה שהיא יודעת וגם כל מה שלא, ולא וויתרה על תיקון של אף שגיאת הקלדה ותחביר (וגם בבית השוויוני שלנו);ואולי זאת השכנה ממול, או הילדה הקטנה בגן המשחקים שקמה אחרי שנפלה והחליטה להמשיך בחיוך למרות שכואב; ואולי זאת הבחורה שיושבת מול המסך וקוראת את זה.דמות מופת היא לא רק מי שנתלית על קירות, אלא כל מי שלא נכנעת ומנסה לשנות את מה שהיא יכולה לשנות ונאבקת. כל מי שלא מוותרת על עצמה.ואולי זאת אני,ואולי זאת את.(או אתה. רק שאם אתה "אתה" אולי אתה יותר "דמות מופת גברית", אבל איך שתרצה, לא ממגדרת).ואולי אם ננסה מספיק חזק, כולנו נתלה יום אחד על הקיר באולפנית (ואולי גם במקומות אחרים). אז בואי נחליט וננסה, בואי נפרוץ גבולות וניאבק לטובת האנשים והנשים שסביבנו, בואי ננסה להיות הכי טובות שאנחנו יכולות- לעצמנו ולשאר. בואי ננסה לא לשקוע בתהום האכזבה והייאוש ולא לשקוע בתוך החורים השחורים שצצים לנו מפעם לפעם בנשמה. בואי לא נתבייש במי שאנחנו. בואי נמשיך לחייך ולשמוח ולהתפלל ולהודות ולקוות...בואי נהיה אנחנו, בואי נהיה נשים, כי זהו פירוש המילה.המופת והמנהיגות כבר יגיעו.והקיר? מחכה ממש מעבר לפינה... זכויות היוצרים על התמונה שייכות לטלי ברייר ולאולפנית ישורון