החלק השלישי בסדרת הטורים "האחר הוא אני עד שהוא משמין", שמעולם לא פורסם: טלי ברייר על מאבקה בתרבות הרזון
21:49 (03/05/15) טלי ברייר

משפחות שלמות מחכות שיתפנה מקום, שמישהי תמות או תחלים.אנשי צוות שכבר לא עומדים על הרגליים מרוב עומס.מחלקות שהפסיקו להכניס אנשים לרשימת ההמתנה.אשפוז יום שהפסיק לטפל פסיכולוגית בבנות שזכו להתקבל, והתחיל לטפל בהן פיזית בלבד במשך חודש ואז לשחרר אותן הביתה.צוות פסיכולוגי שמפסיק לקבל מטופלות.עשרות הורים שמחכים לצלצול הטלפון הגואל שיבשר להן שלבת שלהן יש סיכוי לחיות ולהחלים.משפחות שלמות שמנסות לא להישבר.רופאים שלא יכולים לצאת לפנסיה כי אין מי שיחליף אותם ויעמוד בעומס.ובין כל אלה, ישנן עשרות בנות שמחכות לסיכוי לחיות.עשרות בנות שקמות בכל בוקר בתקווה שמשהו יקרה, שהמצב ישתפר, ובכל לילה הולכות לישון עם האכזבה בלבן, כי יש עוד כל כך הרבה כמוהן ולאף אחד לא אכפת מכך שהן מיוחדות, מכך שכל אחת מהן היא עולם ומלואו. ולמי יש זמן לעצור ולחשוב עליהן? כל דקה פנויה מנוצלת כדי לחתום על עוד אישור, לנסות לדחוף עוד מטופלת ולבדוק מה קורה עם עוד אחת, וכל זה בהפסקת הצהריים כמובן, או בחמש הדקות שנשארו עד לישיבת הצוות השבועית.בשנת 2015, כשהעולם על סף פריצות דרך מטורפות ומוצא תרופות למחלות, נראה שיש מחלה אחת שאין לה עדיין מרפא. מחלה אחת, שרק כדי להתקבל למחלקה שתתן לך סיכוי להירפא ממנה, צריך לשחד פקידים או למצוא את עצמך במיון ורצוי אתמול. במאה העשרים ואחת, כשהכל גלוי וידוע והקלפים פרושים על השולחן, יש מחלות אותן חשוב להסתיר בתקווה שייעלמו; מילים קשות שכדאי להדחיק כי הן יראו על כישלוננו כחברה ועל כך שצריך לקום ולעשות שינוי; אנחנו מספרים על הניתוחים הפלסטיים ומתעלמים מהדבר החשוב ביותר- האהבה העצמית, הנוער של ימינו ומה שביניהם. במאה השופעת בתי חולים, רופאים ופסיכולוגים, במאה בה להיות מטפלת במוזיקה זאת לא בדיחה אלא חלום לגיטימי של בחורה, נראה שאין מספיק מטפלים המוכשרים לטפל בטפיל הנפשי שתוקף חלק גדול מדי מבנות דורי, ממבוגרי ומבוגרות העתיד. והעולם? כמו תמיד- ממשיך ללטף לי את הראש ולומר לי "ילדה טובה" על כל מחאה וניסיון להרים פרויקט שישנה את המצב, ורגע לאחר מכן שואל אותי אם אני לא מפחדת לאכול חטיפים עתירי קלוריות, שהרי היום אני רזה (ו-"חבל שאני לא רזה כמוך!"), אבל לא כך בעוד עשור, אחרי שאלד. אנשים תומכים במחאה שלי וממשיכים הלאה, כאילו כלום לא קרה. אנשים ממשיכים לשתוק, אבל אני לא. אני לא רוצה יותר לשתוק כשהמחלקות עולות על גדותיהן ("כמה מתוך כל הבנות שאת מכירה יפתחו אנורקסיה? אחת?" תמיד שואלים אותי, ואני תוהה- איך זה שאם רק אחת מכל מאה מפתחת אנורקסיה, המחלקות שילשו את כמות המטפלות מאז השנה הקודמת?), אני לא רוצה לשתוק כשעוד מישהי בבית הספר קמה ומכריזה שהחלום שלה זה להיות אנורקטית ולהרעיב את עצמה; אני לא רוצה לשתוק כשעוד חברה שלי לא מסוגלת להסתכל על עצמה במראה או לאכול ליד אנשים אחרים, כי זה מביך וכי היא מגעילה. אני לא אשתוק כשאחות של חברה מספרת לי שחצי מהשכבה שלה- שכבת ז'- לא אכלו כלום בטיול השנתי ושמחו כי הן שורפות קלוריות. אני לא אשתוק כשאני יודעת שברגעים אלו ממש עוד נערה מדלגת על ארוחת הערב כי היא שמנה; אני לא אשתוק כשאני יודעת שבשיעורי התעמלות יש כל כך הרבה בנות שלא נוח להן עם הגוף של עצמן; אני לא אמשיך לשתוק בעוד הנערות מלאות הביטחון והאהבה הולכות והופכות לנדירות יותר ויותר ואילו שלדים חיוורים וחולניים הופכים לנורמה. רק לפני שנה ישבתי בטקס יום ירושלים בבית הספר ובו התנהל על הבמה הדיאלוג הבא:"אני מידה ארבע, ולפעמים אני אפילו מידה שתיים," המתיקה בסוד השחקנית בת החמש עשרה."איזה שתיים, ארבעים ושתיים אולי!" לעגה לה השחקנית השנייה והמשיכה להיצמד לטקסט שלה ולצחוק על המידה.בהמשך ההצגה אחת מהשחקניות העידה בגאווה "אני במידה אקסטרה-סמול!" וכולן התפעלו מהמידה המושלמת בה בנוי גופה. הן התפעלו ואני רציתי לרוץ לבמה ולעצור הכל. למרבה הצער, ההרכב שלי היה צריך להופיע בהמשך הטקס, כך שלהתפרץ לבמה לא היווה אופציה (וחבל).את הטקסט כתבו המורות בבית הספר. הטקסט היה אמור לשקף בשעשוע נערות בנות עשרה. בואו נעזוב לרגע את העובדה שלהצחיק הוא לא הצחיק [הוא רק גרם לי לרצות לקפוץ אחורה לתקופה בה כל עניין הרזון לא שיחק. הוא גם גרם לי לרצות להפסיק להיות בת עשרה בעולם הזה], ונתייחס לעובדה החשובה: הוא פגע, ולא רק שהוא פגע\ אלא שהוא גם הגביר את התופעה המזעזעת שממשיכה להתפשט בכל שיחה ויום ועודד הפרעות אכילה. "תפסיקי לנדנד לכולם!" זאת אחת מהתגובות הנפוצות ביותר למחאה שלי (תגובה שלמרבה המזל משתנה אחרי כמה ימים, כשאנשים מבינים שזה עמוק בתוכנו), ולכל הטוענים כך, רגע לפני שתתפרצו, תתנו לי בבקשה את ההזדמנות להסביר מדוע החטא כה איום ונורא- תדמיינו שבקהל העצום הזה, המכיל נערות בגילאי שתיים עשרה עד שמונה עשרה, ישבה נערה אחת במידה ארבעים ושתיים או בעצם בכל מידה שהיא לא אקסטרה סמול. נערה שלא מרגישה בטוחה בתוך עצמה ולמרבה הצער, כמו נערות רבות- רק רוצה להיות נאהבת ולא מבינה עד כמה היא כבר מדהימה. עכשיו תדמיינו לכן את הנערה הזאת, בגיל הכי רגיש ובשלב הכי לא החלטי, שיושבת לה בקהל ושומעת את המציאות מכה על פניה- אם את במידה גדולה יותר מאפס, את לא שווה כלום, לא יפה ולא מוכשרת. מה אתם חושבים שהתגובה הראשונית שלה או של כל נערה אחרת, בכל גודל ומידה, תהיה? האם היא תיזכר בכך שאמא שלה תמיד אמרה לה שהיא מקסימה, או שמא תת המודע שלה יסכים לגמרי לשנאה העצמית הזאת? האם היא תחשוב "מאיפה הם נחתו עליי עם השטויות האלה?!" או שמא היא תרגיש זוועה עם עצמה ותחשוב "הם צודקים. מי בכלל רוצה להיות במידה ארבעים ושתיים?! איזו שמנה. איכס." ואז תחשוב על עצמה ועל המידה שלה ועל כך שהיא חייבת לרדת במשקל, או לפחות עוד שתי מידות בבגדים. אני חושבת שהתשובה היא די ברורה. לא מזמן, למישהי מהכיתה שלי עלה הרעיון לפתוח "גמ"ח שוקולד" בארון הכיתתי, למקרה שיעלה במישהי החשק. מישהי העירה שאם נפתח אחד כזה כולנו נשמין ואז לפתע הרעיון נשמע קצת פחות מזמין... כי מי רוצה להשמין? בתור אחת שמנסה ומקווה להצליח להעביר את המסר לעולם ולהתחיל להריץ את הפרוייקט, לפחות באולפנית, ובתור סתם אחת שאכפת לה וחיה ונושמת ובעיקר אוכלת את תרבות הרזון- לא יכולתי לשתוק. "למה אכפת לכן מהמשקל שלכן? למה אתן מעודדות דיאטה?! אתן מדהימות, תאהבו את עצמכן ותפסיקו להתעסק בזה." כתבתי להן ומשם זה התפתח לדיון שהבהיר לי עד כמה אני צודקת.ומה אני רוצה להגיד בשני הסיפורים האחרונים? שזה בא מאיתנו. שכל עוד אנחנו נותנים לזה להשתלט עלינו ועל חיינו, אנחנו מעבירים את זה הלאה ומעודדים את השנאה העצמית ואת הירידה במשקל, ולא משנה כמה את שוקלת. ואיך כל זה קשור למחלקות שנמצאות בתפוסה מלאה? הרי שדבר מוביל לדבר- אם יש שנאה עצמית ועידוד ירידה במשקל, יש נערות רבות שמנסות לרדת במשקל. הגבול בין ירידה במשקל לבין התפתחות של הפרעת אכילה הוא דק, מאד דק. מעטות הנערות שמסוגלות להבחין בו ולעצור בזמן. למען האמת הדבר כמעט בלתי אפשרי, ממחקרים אפשר לגלות כי ברגע שאת מתחילה, כמו עם סיגריות או קרקרים- קשה מאד להפסיק. את מתמכרת לזה. בכל מקום בו השנאה העצמית, מול המראה ובכלל, נמצאת- נמצא גם הפתח להפרעות האכילה. אולי לא כולן יממשו את הפוטנציאל הטמון בהן, אבל עצם זה שלא יאהבו את עצמן, כבר מזעזע בעיני. לחיות בלי אהבה עצמית פירושו לחיות בתחושת כישלון תמידית, ואת (או אתה, שהרי גם אם הרוב המוחלט הוא בנות, הבנים בהחלט נמצאים שם גם) לא צריכה למצוא את עצמך מתחננת להיכנס לרשימת ההמתנה כדי שיאשפזו אותך, כדי לשנות את המצב.אז מה עושים? מתמודדים. מחליטים להפסיק להיכנע לאידאל ולהתחיל לאהוב את עצמנו- לעמוד מול המראה בכל בוקר לפני שאנחנו יוצאים מהבית ולספר לעצמנו בכמה מילים שאנחנו מדהימים ויפים וחזקים. ביום הראשון זה ירגיש לנו טיפשי לגמרי, אבל אחרי כמה ימים נתחיל להרגיש ביטחון רב יותר. אפשר ורצוי לעשות רשימה של דברים טובים בנו (מעשים טובים שעשינו, כשרונות, חלקים שאנחנו אוהבים פיזית, תכונות...) ולפתוח אותה בכל פעם שקשה לנו (גם רשימה עם הישגים שאנחנו רוצים להגיע אליהם תעזור- לא מגיעים לשום מקום עם הרעבה עצמית, הקאות או סתם חוסר אהבה). בהתחלה זה יביך אותנו אבל עם הזמן הדבר יפתח לנו אהבה וביטחון עצמיים, גם אם רק לשלוש שניות. עם הזמן נלמד לאהוב את עצמנו גם בלי ה"חיזוקים".ולגבי העולם? מה אפשר לעשות עם המחלקות המוצפות על גדותיהן ואמצעי התקשורת? אפשר למנוע את המקרים הבאים ולהפסיק לשתוק. פשוט להפסיק לשתוק... זכויות היוצרים על התמונה שייכות לBenjamin Watson, מאגר CC של פליקר.