"אחד הסרטים המייצגים ביותר שיצאו מארה"ב השנה": שני קיניסו על סרטו החדש של קלינט איסטווד
22:44 (08/03/15) שני קיניסו

את "צלף אמריקאי", סרטו החדש והמרתק של קלינט איסטווד, קל לא לאהוב - זהו סרט בעייתי מאוד מבחינה אידיאולוגית ומוסרית, רשלני ומפוזר ברוב חלקיו, ובאופן כללי מרתיע בגלל האמביוולנטיות הסוחפת והחמקמקה שהוא מעביר ומותיר בה את צופיו. דווקא בגלל כל אלו, מדובר באחד מהסרטים היותר מעניינים המוקרנים כרגע בבתי הקולנוע - סרט שמעמת באופן דיאלקטי בין הגבריות האמריקאית חסרת הפשרות והאנושיות נוסח קלינט איסטווד, דהיינו עיסוק במה שהופך אדם לאייקון וגיבור,על כל המשתמע מכך, לבין ההבנה המחלחלת - הבנה שלטעמי איסטווד כאמור מבין אך קשה לו לקבלה (וזוהי הבנה מוכחשת שמופיעה בעוד כמה מסרטיו, ועל כך בהמשך) - של הסתמיות של מושגים אלו ושל הגדרת אנשים ככאלה - על כל ההילה והמיתולוגיה הנובעים מהם. דיון נרחב וסוער עורר סרטו של איסטווד ברחבי העולם, שמביא את סיפורו האמיתי של כריס קייל (בראדלי קופר), שמחליט להתגייס ליחידה הקשוחה ביותר בצבא ארה"ב, אריות הים. במקביל קייל מתחיל לפתח מערכת יחסים עם טאיה (סיינה מילר) אותה הוא פגש בפאב, ולאחר שהשניים מתחתנים הוא יוצא למשימות בעיראק, ישר אחרי מתקפות ה-11 בספטמבר. כבר מילדות קייל נמשך לרובים ולירי, וכבר בגיל צעיר "כישרונו" בכך מוכח. ממשימה למשימה בעירק, כריס מתחיל לצבור לעצמו שם ומוניטין כצלף הטוב ביותר שהיה בצבא האמריקאי. אך בגיחותיו הביתה, כשהוא יצטרך להתחיל לנהל ולהיות עם משפחתו (יש לו שני ילדים), נגלה שהפרעת דחק-פוסט טראומטית מעיבה עליו ועל חיי הסובבים אותו. אז בואו נתחיל מטענותיהם של מקטרגי הסרט שמדובר בסרט גזעני, חד-ממדי, תעמולתי ופרו-מלחמתי. כבר בשנייה הראשונה של הסרט (וכשאני אומר השנייה הראשונה, אני מתכוון שאפילו הלוגו של האחים וורנר עדיין לא הספיק לעלות לחלוטין על המסך) נשמע בקול מאיים מואזין שפשוט צורח תפילת "אללה אכבר" לתוך המיקרופון. זה ממשיך בסצנה הראשונה, בה אנחנו תופסים את כריס במהלך משימה בה אזרח מקומי נושא על גופו מטען חבלה אותו הוא רוצה להשליך לעבר הכוחות האמריקאיים. כריס יורה בו במקום והורג אותו. באותה נקודה, האישה המקומית שמסרה לגבר את המטען מביאה אותו לילד הקטן שעומד לצידה. ברגע הזה, איסטווד חותך בקאט כל כך בעייתי מבחינה מוסרית לפלאשבק מילדותו של כריס בטקסס, כשאת החלטתו של כריס נגלה מאוחר יותר בהמשך הסרט. עוד טענה שהועלתה כנגד הסרט היא שבגדול ניתן להבין ממנו שכמעט כל אזרח משתף פעולה עם הטרור. סצנות שמציגות בריאליזם חד ונוקב את האכזריות של הטרוריסטים לא תרמו אף הן להרגעת הרוחות בקרב מבקריו החריפים של הסרט. זוהי ביקורת שאני יכול להבין לחלוטין את מקורה ולרגעים בודדים בסרט אף הסכמתי עמה, אך בפועל מדובר בדיוק במקרה ההפוך - זהו סרט אנטי-מלחמתי מובהק. איסטווד מציג גיבור שרואה אנושיות רק דרך לקיחה שלה לידיים ורק דרך כוונות של רובים ואגיד שאני לא הראשון שהמילה "רוצח" עלתה בראשו בזמן הצפייה בסרט. העיסוק בפוסט-טראומה של כריס - גם אם העיסוק בה הוא רשלני ולא מפותח יתר על המידה - מדגיש על אחת כמה וכמה נקודה זו (והאם זה מקרי שהביקורת הכל כך קשה על הסרט מגיעה אחרי נאום הכיסא ההזוי של איסטווד באחד מכינוסי המפלגה הרפובליקאית?) כמו בכל סרטיו האחרונים, גם ב"צלף אמריקאי" מוכיח איסטווד את המיומנות החסכנית והאינטנסיבית בה מוביל את הסרט - סצנות הקרב המצוינות (שהשיא שלהן מגיע בקרב שסופו מתרחש במהלך סופת חול עצומה) מבוימות במיומנות מחושבת שמדגישה את האמביוולנטיות שבדמותו של כריס, עיצוב שהקרדיט הראשי שלו מיועד כמובן לברדלי קופר המשלב בדמותו של כריס ספקות מתעתעות אודותיו. הוא מרשים במיוחד בצורה הייחודית בה הוא מבטא באופן מופנם את פוסט-הטראומה של כריס. "צלף אמריקאי" נראה כסרט שיצא לא רק מלב היצירה של איסטווד מבחינת העיסוק בנושאים של גבריות אמריקאית, אלא היישר מתודעתו של איסטווד כאייקון, כשניתן למצוא הדים רבים ומובהקים למערבון בסרט: כריס הוא מעין משליט החוק באזורים "פראיים" ו"ברבריים" אלה (והנה עוד בעייתיות), חוק שכמובן מושלט באמצעות האקדח, ובאמצעות הסמליות הרנדומלית של שמו. כמו כן, איסטווד עצמו כבר נתקל בדמות הצלף בסרט הראשון בסדרת סרטי "הארי המזוהם", מה שכאמור מביא אותנו לכך שאיסטווד עיצב במרבית מתפקידיו ובעצם דמותו את מהות הגבריות האמריקאית - גבריות שבסרטיו כבמאי עומדת בסתירה . כאמור, זהו סרט עם בעיות רבות - שאולי הראשית שבהן היא חוסר הרצון של איסטווד להתנער מהפטריוטיזם האמריקאי הכה שמרני ומיושן, על מנת ללכת צעד אחד רחוק יותר - ולהעביר מסר יותר בוטה וחד-משמעי נגד המלחמות שהאמריקאים כה ממהרים להיכנס אליהן (ובאמת שיא היצירה של איסטווד משני העשורים האחרונים, הם צמד הסרטים "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה"- שניהם מתארים את הקרב על איוו ג'ימה במהלך מלחמת העולם השנייה, הראשון מהצד האמריקאי והשני מזה היפני) - אך דווקא הקוטביות החוסר החלטית הזו, היא מה שהופכת את סרטו של איסטווד לא רק למרתק, אלא גם לאחד הסרטים המייצגים ביותר שיצאו מארה"ב השנה - הן מבחינה קולנועית, אך בעיקר מבחינה חברתית. קרדיט תמונה: יח"צ