הטור השני בסדרת הטורים של טלי ברייר, "האחר הוא אני עד שהוא משמין"- על עידוד תרבות הרזון בבתי הספר.והפעם על משפט אחד שגרם לה להבין את חשיבות המאבק.
22:00 (14/01/15) טלי ברייר

לטור הראשון בסדרת הטורים "האחר הוא אני עד שהוא משמין" נערה בת שתיים עשרה לא צריכה לחשוב על אוכל. נערה בת שתיים עשרה לא צריכה לומר "אני רוצה להיות רזה כמוך". נערה בת שתיים עשרה היא עדיין ילדה, והיא לא צריכה לשנוא את גופה המתפתח, ההולך ומתעגל. נערה בת שתיים עשרה לא צריכה לתהות מול הצלחת ולא צריכה להתחיל לחשב קלוריות. נערה בת שתיים עשרה לא צריכה לרצות להיות רזה כדי להיות יפה. נערה בת שתיים עשרה היא בכלל לא נערה, היא צריכה ליהנות מחייה ומתום ילדותה, לא לרצות לרדת במשקל. ***במהלך השבוע האחרון, מאז יצאתי בפומבי למאבק בעידוד הפרעות אכילה בבתי הספר, קיבלתי המון תגובות. חלק מהאנשים תמכו בי ואמרו שאני צודקת, חלק תמכו, אך אמרו שאני מגזימה ושחשוב לאכול בריא, וחלק אמרו שאני משוגעת, שזה נורמלי לרצות להיות רזה ושזאת התרבות שלנו."את באמת מאמינה שתצליחי לשנות את כל העולם עכשיו?" שאלה היועצת."את מבינה שזה נושא עצום," הבהירה מנהלת התיכון הקודמת."את מבינה שאת צריכה לשים דברים בפרופורציות," הודיעה לי המחנכת שלי, "ברגע שאת מתחילה להתעסק עם זה- זה נמצא בכל מקום.""את מבינה שזה נובע מעוד דברים כמו דימוי גוף," אמרה בחיוך מנהלת התיכון."את יודעת שאת ממש רזה? הלוואי שהייתי רזה כמוך!" אמרה ילדה בת שתיים עשרה שבאה לבקר בבית הספר. ילדה שמעולם לא פגשתי, ילדה שאת שמה אני לא יודעת, ילדה שהבהירה לי, בלי כוונה, את חשיבות המאבק שאני מנהלת בשבוע האחרון: המאבק על האהבה העצמית של כולנו, בייחוד בגיל הקשה ביותר.משפט אחד מילדה אחת, גרם לי להבין כמה אני צודקת. משפט אחד מילדה זרה, והמאבק שלי הפסיק להיראות לי טיפשי. משפט אחד קצר, שגרם לי להבין שאני טובה כמו שאני, גם כשאני יוצרת מאבקים "מוזרים".ילדה אחת, עדיין לא נערה, גרמה לי להבין עד כמה המאבק שלי חשוב. עד כמה צריך להפסיק להתעלם מהנושא, כי גם אם הסיכוי הוא שרק אחת מיושבות השולחן ההוא תגדל להיות אנורקטית, זה לגמרי שווה את זה. חוץ מזה- אחת תאובחן, ומן הסתם שלוש או ארבע מתוך החמש האחרות ישנאו את עצמן במשך חודשים על גבי חודשים, ולא בגלל איזו אפלה פנימית, פשוט כי הן לא מספיק רזות או יפות. לא מספיק תואמות לאידיאל שאנחנו יצרנו.הסתכלתי עליהן, כל החיים עוד לפניהן. שש שנים בבית הספר עומדות לפניהן, מחכות וחלקות, דפים חלקים, מחברות שיתמלאו. שש שנים של בכי וצחוק, עליות וירידות. אם אני יכולה למנוע מהן שנאה עצמית מיותרת, למה שלא אנסה? אם אפשר לגרום להן לאהוב את עצמן ולשמור את הדמעות להזדמנות אחרת, מדוע שלא נעשה זאת? "למה אתן כל כך רוצות להיות רזות?" שאלתי אותן, נדהמת למחצה. ידעתי שתרבות הרזון חיה וקיימת, אך לא קלטתי עד כמה המצב חמור- ילדה בת שתיים עשרה מדברת על דימוי גוף ודיאטות. אחת מהן הצהירה בפניי בחיוך רחב שעשתה דיאטה, שהייתה שמנה יותר ועכשיו היא פחות. מיותר לציין שכל קשר בינה לבין "שמנה" היה קלוש ביותר. ילדות, בסך הכל ילדות, מדברות על החלום להיות רזה, כי להיות רזה פירושו להיות יפה ומצליחה. ילדות, כאלה שרק לפני רגע למדו לקרוא וללכת, מדברות על רזון כאידיאל יופי מושלם ונכון. ילדות, שכל דיבור שלהן נשמע לצוות אצלנו כנורמטיבי, כדבר שגרתי. "זה נורמלי אצל ילדות קטנות. תפסיקי כבר, תכניסי דברים לפרופורציות," אמרו לי כשרגע אחרי, פניתי בהלם למישהי מהצוות. לא כדי שתעשה משהו, אלא כדי שתבין את חומרת המצב. רציתי לשתף מישהו בתחושות הנוראיות שעלו בי."אתן לא צריכות להיות רזות כדי להיות יפות. אתן מדהימות כפי שאתן," אמרתי להן והתאפקתי שלא לטלטל אותן עד שהמסר, שנראה שלא מפסיקים להעביר להן אותו, ייקלט. "אתן מהממות כמו שאתן עכשיו. אתן בנות שתיים עשרה, אתן לא צריכות להיכנס בכלל לכל הקטע של דיאטות. בעצם, באף גיל לא צריך, אבל בטח שלא עכשיו. אל תדאגו בקשר לזה ותאהבו את עצמכן כפי שאתן. למה צריך להיות לכן אכפת משמנה־רזה? אתן מדהימות וזהו. תאהבו את עצמכן.""קל לך לדבר," הן ענו, "את רזה. היה אכפת לך להיות שמנה?""לא," אמרתי ושמחתי שלשאלה הזאת כבר יש לי תשובה מוכנה מראש, "האמת היא שאולי היה עדיף להיות מלאה יותר, ככה המסר שלי היה מועבר טוב יותר." הן צחקו, וכמה דקות מאוחר יותר, כשנאלצתי לעבור לשולחן אחר, הן המשיכו הלאה. בעקבות שמיעת קטעים מהשיחה, שולחן נוסף שאל אותי לדעתי בנושא. "הן כל כך צעירות, וזה כל מה שמעניין אותן. אם לא במודע אז בתת המודע," הזדעזעתי מבפנים אך מבחוץ חייכתי בשלווה והסברתי להן את מה שהסברתי לשולחן השני.שתי דקות מאוחר יותר הן חזרו לחייהן הרגילים. הן המשיכו כרגיל, ולי היה קשה. קשה היה לי להסתכל עליהן ולהבין שלחצי מהן אין ביטחון עצמי מתחת למסכת ה"אני בת שתיים עשרה והעולם שייך לי", שחלק גדול מהן מסתכלות במראה ולא אוהבות את מה שהן רואות. הן בשלב הכי יפה שלהן, ובמקום לשמוח הן עצובות. במקום להתגאות, החברה מחנכת אותן להתבייש.כשהן הלכו הן נופפו לי לשלום והרגשתי גאווה מהולה בעצב. ידעתי שהשיחה איתי לא הייתה האירוע הכי מרגש שלהן היום ומן הסתם היא לא שינתה אותן במודע. אבל עמוק בפנים, משהו כן זז. עמוק בפנים, אם עוד מישהו יאמר להן את זה ועוד אחד והמחנכת שלהן תדבר איתן על זה, בסוף המסר יועבר. ראיתי אותן הולכות וידעתי שעשיתי את כל מה שיכולתי ברגע זה. סיימתי לסדר את האולם והלכתי בבית הספר השובת והשומם, ישר לחדר מנהלת התיכון, שביקשה לדבר איתי אחרי שקראה את הטור הקודם שלי בנושא, הטור שפתח את המאבק שלי.הלכתי, וסלע ענקי ישב לי על החזה. גם בשיחה הבנתי שוב ושוב עד כמה כולנו מושפעים מהתרבות הזאת, עד כמה המבוגרים האמורים לעזור לנו, שקועים גם הם בתוך זה.קיבלתי הבטחה להעלות את הנושא בפומבי ותמיכה מלאה בכל הקשור בתליית שלטים מעודדי אהבה עצמית ונוגדי תרבות הרזון, בכל רחבי בית הספר. קיבלתי הבטחה לכך שהמאבק שלי יזכה לניצחון, גם אם חלקי. קיבלתי את ההרגשה שיש מי שיעמוד מאחוריי, גם אם אצטרך להילחם בשביל שהדבר יקרה. אני לא משלה את עצמי- אי אפשר לשנות את העולם ואני גם לא מצפה לזה. בשבילי מספיק שאשנה את זווית הראייה של בחורה אחת ואציל עוד שתיים. "כל המציל נפש מישראל כאילו מציל עולם ומלואו" אמרו חז"ל וצדקו- מספיק שאשנה את תפיסת העולם של שליש מבית הספר, כדי שהמסר יופץ. הבנות האלה יעבירו אותו לחניכות שלהן בתנועות הנוער, יכתבו עליו כתבות וסטטוסים, יעבירו אותו בבית לאחיות הקטנות שלהן. הנערות האלה יגדלו ויהיו אמהות יום אחד, והן יעבירו את המסר לבנות שלהן. אם יהיו מורות- יחנכו את התלמידות שלהן לאהבה עצמית ללא תנאים.אני יודעת שהמאבק עוד ארוך ושאצטרך להמשיך ולעמוד על שלי בכל יום ולמצוא תגובות הולמות לכל המתנגדים והלועגים.אבל החל מהיום, בכל פעם שארגיש שהמאבק מיותר או מטופש, אזכר באותה בת שתיים עשרה שחלמה להיות רזה כמו בובת ראווה בלתי הגיונית. חלמה להיות רזה, כמו כל כך הרבה לפניה. חלמה להיות רזה, נקודה. זכויות היוצרים על התמונה שייכות לLaura Lewis, מאגר CC של פליקר.