סיפור קצר ונוגע ללב מאת רוני קצובר
22:02 (11/01/15) כתב אורח

אמא שלי הייתה האישה הכי יפה בעולם. ואני לא אומר את זה רק בגלל שאני הבן שלה. גם אבא שלי אמר את זה. ואבא שלי לא אומר סתם. אמא שלי הייתה הכי יפה בעולם והכי מצחיקה והכי טובה ודואגת. היא הייתה דואגת לי מאד- שאני לא אשכח את האוכל לבית הספר, שלא יציקו לי, וסתם, פשוט דואגת. מחבקת. אוהבת. כי אני הבן שלה. אז היא אוהבת אותי.יום אחד היא הייתה חולה ואז היא מתה. ככה אבא שלי אומר. הוא אומר שהשטן לקח אותה, אבל זה לא יכול להיות, כי פעם אחת כשלא נרדמתי וחלמתי על שטן אמא אמרה שהוא בכלל לא קיים. אז אמא שלי צודקת. כי אמא שלי אף פעם לא משקרת.אמא שלי אהבה אותי. היא הייתה אומרת את זה כל הזמן. יום אחד שאלתי את אבא, שאם אמא אוהבת אותי, אז למה היא הלכה לה בלי לחזור? ואבא לא ענה. הוא רק שתק.אבא שלי רופא. בכל החולים הוא מטפל. פעם שמעתי אישה אחת מדברת בטלפון. היא אמרה שדוקטור שקדי הציל לה את החיים. ודוקטור שקדי זה אבא שלי והוא הציל לה ולעוד הרבה אנשים את החיים. גם אלוקים עזר לו, אבל הוא עשה את העבודה. ורק את החיים של אמא שלי הוא לא הציל. אולי הוא לא אהב אותה מספיק? או שאולי היא לא רצתה שהוא יציל אותה?אוף. למבוגרים האלו יש מחשבות שאני לעולם לא אבין. אני מתגעגע לאמא שלי. לכל החברים שלי יש אמא, ורק לי אין. אתמול הייתה אסיפת הורים. לאבא היה ניתוח חשוב בבית החולים והוא לא היה יכול לבוא, אז המורה אמרה לי שאני מספיק גדול ואני אבוא בעצמי לדבר איתה. אז עמדתי בתור עם אמא של מאור ואבא של דוד וזה היה קצת מצחיק אבל בעיקר התביישתי.כשהגיע תורי, נכנסתי לכיתה הריקה, זה היה מוזר לראות אותה כל כך שקטה. המורה מירה ישבה על הכיסא שלה. היא הסתכלה עליי והזמינה אותי לשבת מולה."יותם, מה שלומך?" היא שאלה, עניתי שבסדר ושתספר לי איך התנהגתי בשיעורים האחרונים ואני ארשום הכל ואספר לאבא.( אולי רק את הדברים הטובים...) ואז היא הסתכלה עליי, והורידה את המשקפיים ואמרה לי:" יותם, אתה חושב על אמא לפעמים?" "בטח," עניתי לה. "כל הזמן." " ומה אתה מרגיש?" "שהיא הלכה פשוט סתם". אמרתי. המורה שתקה. "יותם, אמא שלך הייתה חולה מאד". "בסדר, אז מבריאים" אמרתי." את יודעת שגם אני הייתי חולה פעם? ואבא שלי הרופא נתן לי תרופה, ושכבתי קצת במיטה ואז הייתי בריא וחזרתי לבית הספר. את יודעת שפעם אמיר נתן לי מכות וירד לי דם וצרחתי בבית מרוב כאבים ואמרתי לאמא שעוד רגע אני מת ואמא צעקה עליי ואמרה לי שלא מתים כל כך מהר ושאני אירגע. את יודעת? אז אם לא מתים כל כך מהר למה היא מתה? למה אמא שלי הלכה והשאירה אותי רק עם אבא שכל היום בבית חולים? למה היא השאירה אותי פשוט לבד? למה היא לא יכולה להיות כמו כל האימהות ופשוט להישאר? לקום בבוקר ולהעיר אותי? למה בבית שלי אני קם לבד? ומחליט לבד מה ללבוש? ומעיר את אבא שלי? ראית פעם ילד שמעיר את אבא שלו בבוקר? יש דבר כזה בעולם? למה היא לא יכולה לבוא לאסיפת הורים? ולמה אין לי אמא יותר בעולם?"והמורה מירה ישבה ושתקה והיו לה רק דמעות בעיניים. " ולמה כולם כל היום בוכים? די, די, די, תפסיקו לבכות! למה זה לא מה שעוזר לכם להביא לי את אמא שלי שוב?"והמורה ישבה ובכתה ושתקה.ואז גם אני התחלתי לבכות. בכיתי ואמרתי שאני כל כך מתגעגע, לפעמים אני משתגע מרוב שאני מתגעגע. כמה אני רוצה אותה פה.ואמא שלי לא תחזור והיא לא תוכל יותר ללכת לעבודה ולצייר ציורים כמו שהיא מציירת. ויותר לא יהיה בבית את הריח של הקציצות שרק היא יודעת להכין ואבא שורף אותן שוב ושוב.וכמה אני רוצה שהיא רק תשב ותחבק אותי ותגיד שהכל בסדר ושהיא מתגעגעת גם. ולא רק אני. וכמה אני רוצה לגנוב לה שוב את הבושם, כמו שהייתי עושה פעם ולהשפריץ על מל הכלב שלנו ושאמא תתעצבן. אני רוצה שהיא תצעק עליי, שאני ארגיש אותה.לפעמים בלילה בלילה כשהגעגוע משתלט עליי, אני נכנס לחדר שלה, ומתיז קצת מהבושם שלה, ממה שעוד נשאר ופותח את הארון שלה, שנשאר בדיוק אותו דבר, ומריח את הבגדים והסבונים ומתכרבל בשמיכה שלה ומנסה לשאוף מהריח שעוד נשאר. שם אני קצת מצליח להרגיש אותה , לחלום שהיא נוגעת בי, לשמוע את הצחוק שלה, להתגעגע. אז לאיפה הלכת אמא שלי? ומתי תחזרי אמא?והמורה מירה ישבה ובכתה ואז היא חיבקה אותי ואמרה:" יותם, אנחנו נתגבר. ואמא לא תחזור אבל אני כאן ואבא אוהב אותך מאד והעיקר שלא תכעס כי היא לא עשתה לך דווקא."אז חזרתי הביתה, והסתכלתי על התמונה הגדולה שלה בסלון, ואמרתי:" אמא, אני לא כועס שהלכת. אני אוהב אותך וגם את. אז רק תחזרי מהר." זכויות היוצרים על התמונה שייכות לDaveBleasdale, מאגר CC של פליקר.