טלי ברייר על "האחר הוא אני" ועידוד הפרעות אכילה בבתי הספר
00:14 (09/01/15) טלי ברייר

אנשים מדברים על הכל- הם מגיבים על "מחאת ההמבורגר", מביעים דעה בנוגע לנושאים כמו הפרעות אכילה, אידיאל היופי ותרבות הרזון; הם מדברים על אורח חיים בריא ועל שמירה על תזונה נכונה, אבל הם לא עושים שום דבר אמיתי. הם מדברים על בריאות, אך לא עושים דבר בנידון. הם מנידים בראשם בעצב לנוכח סיפור של נערה צעירה שאיבדה הכל בגלל תרבות הרזון, אבל רגע לאחר מכן אומרים "אל תאכלי את זה, זה משמין."הם עושים הכל- מנסים לשמוע, קוראים ומגיבים ואפילו מצטלמים לפעמים... אבל הם לא עושים. הם קולטים אבל לא מפנימים.רק הבוקר ישבתי בשיעור הבעה, שיעור חשוב בנושא "האחר הוא אני". חיפשנו דוגמאות ל"אמת מילולית" שיכולה לפגוע. מישהי זרקה את הדוגמא הבאה: "לומר למישהי שהיא שמנה ובגלל זה היא גם מכוערת!"הדוגמא, שבכל מציאות אחרת, הייתה יכולה לגרום ללימוד אמיתי של "האחר הוא אני" ויכולה גם להוות בסיס לשיעור חינוך שלם, התקבלה בצורה שונה מזו שהייתם מצפים לה, בייחוד כשמדובר באישה בוגרת שמחנכת כבר עשרות שנים, באישה שהיא אשת חינוך אמתית, שכבר חינכה ולימדה מאות תלמידות. במקום לדבר על ההשלכות ועל כך שזה לא בסדר, היא אמרה שעדיף שנאמר זאת בצורה יפה יותר, ושלהיות שמן זה לא בסדר. כמובן שהיא לא הסתפקה בזה והייתה חייבת לקנח בסיפור מחייה האישיים- היא סיפרה לנו על כך שהיא, מאז ומעולם, מעודדת את בנותיה ואת עצמה לשמור על המשקל ולעשות דיאטה. "אתן כבר יודעות שאצלי דיאטה זה הדבר הכי חשוב!" הצהירה בגאווה מחוייכת, ואני רק רציתי למות.אישה מבוגרת (אך צעירה ברוחה) מול כיתה של נערות בנות עשרה בעידן ובתרבות הרזון, קמה ומצהירה ששמן זה רע ושצריך לרדת במשקל ולהישאר רזה ויפה. והחלק הכי גרוע? היא לא היחידה וזו ממש לא הפעם הראשונה.לפני כחודשיים אחת מהמורות אמרה לנו שבכל פעם שהיא בודקת מבחנים ויש תשובה שגויה, היא קמה והולכת לאכול משהו. "אם תעשו הכל נכון ולא תטעו, אני אהיה חתיכה ורזה," אמרה בחיוך וכולנו צחקנו. מורה אחרת יצאה מתוך נקודת הנחה שכולנו עושות דיאטה, והמורה לחינוך גופני לא מפסיקה לספר לנו כמה חשוב להיות חטובות, יפות ובריאות. בשנה שעברה הזדעזעתי משיחה שעשתה לנו על דיאטות ועל כך שאם לא נשתה משקאות מתוקים, נוכל לרדת מהר יותר במשקל ו"נחסוך" מעצמנו עלייה במשקל. עוד הוסיפה וענתה לשאלות של בנות שהפער ביניהן לבין משקל עודף גדול, ונתנה להן עצות לירידה מהירה במשקל. לפני שתקפצו ותגידו שאני מחפשת את הדבר בכוח ושאני עושה פיל מזבוב מכל אלה שרוצים לגרום לכל זבוב להרגיש כמו פיל (לא שיש פסול בדבר), תנו לי לספר לכם עד כמה הדבר נפוץ ויומיומי- לפני כשבועיים היה לי מבחן במתמטיקה. כשקמתי להגיש את הטופס, המורה ששמרה עלינו הסתכלה על החצאית שלי שבמקרה קצת זזה ממקומה, ושאלה "רזית? ירדת במשקל? מה קרה שהחצאית נופלת?". היא לא שאלה זאת בביקורתיות אלא בחיוך מעודד, כאומרת- זה טוב שרזית, גם אם את במשקל כמעט נמוך מדי.ולא רק בשיעורים (בהם כל כך הרבה פעמים נשמעות אמירות כמו "בואו לא נדבר על אוכל, זה יהרוס לכולנו את הדיאטה" ו-"אתן בטח מבינות על מה אני מדברת, חשוב להיות רזה...") נשמעות אמירות מעודדות רזון, מספיק שתנסו להיכנס פעם לחדר מורים עם עוגה ביד ותנסו להציע לכל היושבות בחדר (יושבות לא בגלל המקצוע הנשי, אלא פשוט כי באולפנית יש שלושה מורים ויותר ממאה ושישים מורות). התגובות שתקבלו יהיו מגוונות, החל ב-"זה יהרוס לי את הדיאטה", "את רוצה שאשמין?" וכלה ב-"אני לא אעבור בדלת!". גם במסדרונות המצב לא מזהיר- מדי יום ביומו אני שומעת מורות מספרות סיפורי דיאטות וירידה במשקל. מורות שמספרות לי על כך שאכלו מאכל מסויים למרות היותו עתיר בקלוריות ושמספרות לי על כמה הן רוצות להיות חטובות ורזות.אנשים חושבים שהתרבות הזאת מגיעה אך ורק מהטלוויזיה, ושהפרעות אכילה הן דבר שקורה רק ליחידות סגולה הרחוקות קילומטרים רבים מהם. אנשים חושבים שדברים כאלה לא יקרו אצלם, שהמצב נוראי, אך הם בכל זאת צריכים לרדת במשקל כי להיות רזה פירושו להיות יפה יותר (כשחושבים על זה- פעם אנשים האמינו שלתת לנשים ללמוד בבית הספר פירושו אסון...).הכל עניין של תרבות. התקשורת והחברה משפיעות, המורים בבית הספר לא מפסיקים לעודד אותנו לרדת במשקל כי אישה רזה היא אישה יפה, ואנחנו? אנחנו נתקעות בין הפטיש לסדן- אנחנו מבינות שמשהו כאן לא בסדר, אבל לא מצליחות לגרום לעצמנו לצאת מהמעגל הנוראי הזה. אנחנו רואות כתבות שמדברות על הדברים להם יכול הדבר לגרום, אך לומדות בבית הספר שאסור להשמין ולא משנה מה קורה- אסור להיות מלאות ולו בקצת יותר ממקל של מטאטא. בדיוק ככה, גבירותיי ורבותיי, תרבות הרזון לא רק שנולדת בכל יום מחדש, אלא הולכת וגדלה ללא כל שליטה, כמו כדור שלג מתגלגל שהולך וצובר תאוצה. כשנערה בת שש עשרה רואה מסביבה את הסיסמא "רוצה ללכת עם בגד ים? בואי לרזות עד לקיץ!", ושומעת את כל המבוגרים שמסביבה מדברים על כך שהדיאטה חשובה, איך תוכל לגדול ולהיות בריאה? ועזבו נערה בת שש עשרה, היום ילדות בנות שמונה מתביישות ללכת עם מכנסיים קצרים כי הן "שמנות"! איך אפשר לגדול בצורה בריאה ולאהוב את עצמך, כשכל הזמן מספרים לך כמה רזה את צריכה להיות כדי להיות מוצלחת?"תהיו רזות," מכתיבה לנו הטלוויזיה, "תהיו רזות ויאהבו אתכן," מכתיבות הפרסומות, "תהיו רזות ותהיו טובות יותר," מכתיבה לנו החברה. ואנחנו? אנחנו ממשיכות לשתוק, או בעצם ההפך- אנחנו ממשיכות לומר את השטויות האלה, וממשיכות לחפש את הדרך אל האושר, שהרי ברור שהיא רצופה כוונות טובות והמון שעות הרעבה עצמית... "מה את רוצה שנעשה?" עונים המורים אליהם אני פונה, "זה המצב!" ואני שומעת ורוצה לצעוק. מה אפשר לעשות? אפשר לשבת ולהסביר, אפשר להביא שיחות והרצאות מבחוץ, אפשר לשבת ולדבר על זה בשיח הכיתתי, אפשר לקיים "שיח שולחנות עגולים" ולהעביר סמינרים למורים שיסבירו גם להם מה מותר ומה אסור לומר מול כיתה של בנות בגיל הכי רגיש... וזוהי רק ההתחלה.ואם כבר בחינוך עסקינן- איפה משרד החינוך בכל העסק הזה? איפה כל שרי החינוך והבריאות יפי הנפש כשמדובר בנושא החשוב מכל- חייהם של התלמידים? איך כולם רואים ושותקים? איך זה שאף פעם לא מדברים איתנו על הנושא, ולו רק כדי לעורר מודעות ולהסביר לנו שכן, זה יכול לקרות לכולנו? איך זה, שאם במקרה מזכירים את הנושא שהס מלהזכיר, מיד מוסיפים את המשפט "אבל ברור שאתן חכמות יותר, כי הן חלשות אופי וחולות נפש"? ואיך זה שעם כל המודעות לבריאות, עדיין יש זמן המתנה ארוך מאד, לפני האשפוז במחלקה הפסיכיאטרית שמטפלת בדיוק במקרים האלה?בואו נחזור לרגע לחינוך- זוכרים את המורה להבעה מתחילת הטור? אשת החינוך שסטתה מעט מדרך הישר בדבריה? ברגע בו נשמע הצלצול ניגשתי אליה והסברתי לה את הטעות שעשתה ומדוע ולמה היא צריכה לשקול כל מילה פעמיים, בייחוד במאה העשרים ואחת. והיא? היא הקשיבה והוכיחה שהיא אשת חינוך אמיתית. הקשיבה, התנצלה והבטיחה שבעתיד תחשוב פעמיים."האחר הוא אני" היא הסיסמא המתנוססת על דגלם של שוחרי החינוך במשרד, גם בשנת הלימודים הנוכחית. מתנוססת, מתנופפת, אך לא באמת מיושמת... זכויות היוצרים על התמונה שמורות לLuis Reyes, מאגר CC של פליקר