ליאור ויינר על הזדמנות לתרומה קטנה שיכולה לעשות הבדל גדול
00:08 (03/01/15) ליאור ויינר

שלום חברים! ממש לא מזמן חגגנו את חנוכה, חג האורים שלנו. אני אישית חגגתי ברצף של סמינר ומחנה מדהימים ועמוסי כל טוב בתנועת תרבות.אבל לא על זה רציתי לספר לכם. רציתי לספר לכם על חניכה באחד המחנות שהתקיימו. מעולם לא פגשתי אותה, איני יודע אפילו את שמה, אבל את הסיפור של המשפחה שלה רובכם שמעתי בשבועיים האחרונים.גוניה מטיקו ז"ל, עולה מאתיופיה ותושבת ראשון לציון בת 44, נרצחה בתאריך 22.12 ע"י בעלה, בן 49, שהתאבד ישר לאחר הרצח. במותם השאירו אחריהם חמישה ילדים בגילים: 20, 18, 17, 14 ו-3. אחת מהילדים הייתה במחנה אומנויות בתנועה. כעת הילדים נותרו לבד, בלי כל משפחה או אמצעי (כלכלי, פיזי או מנטלי) לרשותם, הם תלויים כעת בחסדי רשויות הרווחה והצוות הסוציאלי המטפל בהם. המשפחה היחידה שנותרה להם היא משפחתה של אימם: ששת אחיה, אימה ודודתה – החיים באתיופיה.מדריכה בוגרת בתנועה לקחה על עצמה את האחריות לאסוף תרומות להבאת משפחתה של מטיקו ז"ל לביקור בארץ ולניחום הילדים בשעתם הקשה.כאן אתם נכנסים לתמונה:זה הזמן לתרום! הסכום הדרוש הוא לא גדול מדי, ואני מאמין שכל תרומה קטנה שלכם יכולה להביא להגשמת המטרה.אני לא מסוגל לתאר לעצמי את החיים במצב מזעזע שכזה, ואני בטוח שגם אתם לא. ביום אחד התפוררה רקמת חייהם של חמישה ילדים. מלהיות משפחה אחת הם יהפכו להיות חמישה ילדים מפוזרים בפנימיות, בתי יתומים, בתי אומנה, או דירות עצמאיות לבוגרים מהם (שגם כן יחוו קשיים כלכלים בעקבות המצב) המתלווה אליהם תמידית טראומה בלתי ניתנת להבנה.אני חושב שהמחויבות שלנו כשותפים שלהם למדינה, או סתם כבני אדם, היא לדאוג לכך שהנחמה הקטנה, ביקור משפחתם, יתממש ויצא לפועל.קול קורא עם הסבר מעט מפורט יותר ואפשרויות לתרומהאני מאמין בכם, אני מאמין בילדים שבורי הלב, ואני מאמין בכולנו כרקמה אנושית ואכפתית אחת. קרדיט צילום: ראובן קסטרו, מערכת "וואלה!".